רת"ק 4221-05-15 פרומו סטאר בע"מ נ' מנגופלי ואח'

הרקע לבקשה וטענות הצדדים:

בפני בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' הרשמת הבכירה גילה ספרא-ברנע) שניתן ביום 22.2.15 בת"ק 29474-08-14, במסגרתו קבע בימ"ש קמא כי המבקשת שלחה למשיבים מסרונים בעלי אופי פרסומי בניגוד לרצונם ואף לאחר שביקשו להפסיק במשלוח המסרונים וחייב את המבקשת בפיצוי המשיבים בסכום של 17,000 ₪ לפי תעריף של 1,000 ₪ לכל מסרון (הסכום המרבי הקבוע בהוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק התקשורת")).

המבקשת טוענת כי בימ"ש קמא שגה כאשר קבע פיצוי על הצד הגבוה והמחמיר ביותר תוך התעלמות מהקריטריונים שנקבעו בפסיקה שאליה הוא עצמו הפנה ומנסיבות המקרה הספציפי ותוך שהוא חורג מכל נורמה מקובלת שנקבעה במקרים דומים ואף חמורים יותר. כן נטען כי בימ"ש קמא התעלם מטענות ההגנה של המבקשת ומהעובדה כי מתוך סך כל 17 המסרונים לא פחות מ-9 מסרונים נשלחו לפני שהמשיבים ביקשו להסירם מרשימת התפוצה של המבקשת, דבר שלגביו נקבע בפסיקה כי הינו עשוי להצדיק את הפחתת הפיצוי הנתבע. עוד נטען כי שרותי הפרסום בוצעו על ידי צד ג' ויש לכך השלכה בהטלת האחריות על המבקשת והסכומים שנקבעים.

יצוין כי בהחלטה מיום 7.6.15 קבעתי כי ככל שהדבר נוגע לעצם האחריות למשלוח המסרונים ועצם החבות בפיצוי לא מצאתי מקום לבקש את תגובת המשיבים והוריתי על דחיית הבקשה למתן רשות לערער על הסף, שכן מדובר בקביעות עובדתיות על בסיס הראיות שהוצגו לבימ"ש קמא ולא מצאתי מקום להתערב בהן. עם זאת, הוריתי על מתן תשובה לעניין גובה הסכום שנפסק, תוך התייחסות לפסקי הדין המנחים שאוזכרו בפסק דינו של בימ"ש קמא וביקשתי מהמשיבים להשיב ולהתייחס לשאלות האם היה ראוי לפסוק את הפיצוי, בנסיבות העניין, בסכום המרבי שנקבע בחוק; והאם לצורך פסיקת הפיצוי יש לאבחן בין משלוח הודעות בדואר אלקטרוני לבין משלוח הודעות בדרך של מסרון.

עוד יצוין כי בהחלטתי מיום 7.6.15 הוריתי כי תוגש תשובה לבקשה וזאת בהתאם להוראות תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). כן הוריתי כי בתשובה יתייחסו המשיבים לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות. בתגובתם הסכימו המשיבים כי בית המשפט יפעל על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות. עם זאת, כפי שיפורט בהמשך, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין מקום ליתן רשות לערער בנסיבות העניין ויש לדחות את הבקשה.

המשיבים טענו בתגובתם לבקשה כי אין נפקות לאופן משלוח הודעות הפרסומת, בין אם בדואר אלקטרוני ובין אם במסרון וכי המחוקק לא הבדיל בין אמצעי התקשורת השונים המשמשים לצורך שיגור דבר הפרסומת וקבע דין אחד לכולם, כפי שנקבע גם בפסיקה. כן טענו כי בנסיבות העניין היה ראוי לפסוק את הסכום המרבי הקבוע בחוק כפי שנפסק וכי אין להתערב בפסק הדין כיוון שהוא מוצדק ותואם את הדין ולא נפלה בו טעות היורדת לשורשו של עניין. נטען כי אין זה מקומה של ערכאת הערעור להתערב בגובה הפיצוי מקום שלא נעשתה טעות משפטית ברורה החורגת מגבול הסביר. נטען כי בפסיקה נקבע כי סכום הפיצוי של 1,000 ₪ להודעה הוא נקודת המוצא ממנה ניתן להפחית במקרים מסוימים ולכן בענייננו גובה הפיצוי תואם את ההלכות והפסיקה. כן נטען כי במקרה זה מדובר בהפרה חמורה ביותר של החוק והוכרע עובדתית כי המשיבים מעולם לא ביקשו להירשם לרשימות התפוצה של המבקשת ולא נתנו הסכמתם המפורשת מראש לקבלת דברי פרסומת. נטען כי המבקשת שלחה 25 הודעות למשיבים כאשר המשיבה 2 ביקשה הסרה כבר מההודעה הראשונה והמשיב 1 לאחר 8 הודעות. לאחר מכן ביקשו המשיבים עוד 5 פעמים נוספות כי יסירו אותם מהרשימה וזה לא קרה כפי שהוכח. גם לאחר הגשת התביעה על 17 הודעות בפועל המשיכו המשיבים לקבל עוד 8 הודעות שפסקו כנראה רק לאחר שהמבקשת קיבלה את כתב התביעה לידה. נטען כי המבקשת כשלה מלהצביע על כל נסיבה להקל עמה והנסיבות מצדיקות להחמיר איתה. על כן, נטען כי צדק בימ"ש קמא כאשר לא הפחית מסכום הפיצוי המרבי. עוד נטען כי המילה פרסומת לא הופיעה באף אחת מההודעות, דרישה בסיסית של החוק.

בתשובתה של המבקשת לתגובת המבקשים טוענת המבקשת כי בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע במפורש כי שיקול ראשוני בהפחתת גובה הפיצוי הינו בחינת השאלה האם ההודעות נשלחו לפני בקשת ההסרה או לאחר מכן, כשרק הודעות שנמנות על האחרונות יזכו, לכל היותר, בפיצוי המקסימאלי הנקוב בחוק. עוד נטען כי נקבע בפסיקה שעל ביהמ"ש לפסוק פיצוי בסכום המשקף הרתעה יעילה בנסיבות העניין ולא מעבר לכך. נטען כי אין חשיבות לאמצעי הפרסום ואין לאבחן בין משלוח הודעות בדואר אלקטרוני לבין משלוח הודעות בדרך של מסרון. עוד נטען כי פסיקת פיצוי מקסימאלי של 1,000 ₪ להודעה הינו פיצוי תקרה, כאשר בכל מקרה יש לבחון מהו הסכום המצטבר שיש בו כדי להביא לאכיפה והרתעה יעילה והשגת מטרות החוק, ואין מדובר בפיצוי קבוע בחוק שממנו יש להפחית רק במקרים חריגים, כטענת המשיבים. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מהקריטריונים שהותוו בפסיקה המצדיקים את הפחתת סכום הפיצוי, למשל התעלם בימ"ש קמא מכך שמדובר בשני תובעים שונים וכמות המסרונים מתחלקת ביניהם; מכך שכתשעה מסרונים מתוך ה-17 נשלחו לפני שהמשיבים ביקשו להסירם מרשימת התפוצה של המבקשת; התעלם מטענת המבקשת כי פעלה בתום לב וללא כוונת זדון; התעלם מהעובדה שמדובר בפרסומים מסחריים בעלי אופי שאינו פוגעני; והתעלם מראיות בלתי מוכחשות המצביעות על פעילותה של המבקשת בתום לב כאשר המשיבים מסרו את פרטיהם למבקשת לצורך התקשרות עתידית עימם ואי הסרתם מהמאגר מקורו בתקלות של המערכת המופעלת על ידי צד ג'.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את פסק דינו של בימ"ש קמא ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה שכן לא נפל בפסק דינו של בימ"ש קמא פגם היורד לשורשו של עניין המצדיק התערבות.

סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, שמטרתו התמודדות עם תופעת הספאם (תופעת ההפצה ההמונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות באמצעות רשתות תקשורת), קובע כי: "לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת; פנייה חד-פעמית מטעם מפרסם לנמען שהוא בית עסק, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן זה, המהווה הצעה להסכים לקבל דברי פרסומת מטעמו, לא תיחשב הפרה של הוראות סעיף זה".