רת"ק 40859-11-14 . בעניין

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע (כב' הרשם הבכיר אורי הדר), אשר דחה את תביעת המבקש לתשלום פיצוי בגין שובר זיכוי שאבד.

במסגרת כתב התביעה שהגיש, טען המבקש, שהינו עורך דין במקצועו, כי בסמוך לחודש אוגוסט 2013 רכש מחנות המשיבה "נדנדת ראטן" (להלן: "המוצר") ושילם תמורתה סכום של 1,400 ₪. עוד בטרם סופק לידיו המוצר, ביקש המבקש לבטל את העסקה; בקשתו נענתה בחיוב והוא קיבל לידיו, בהסכמה, שובר זיכוי על סך 1,400 ₪. המבקש איבד את שובר הזיכוי ופנייתו לקבל שובר זיכוי חלופי, נדחתה. גם הצעתו לחתום על כתב התחייבות ו/או שיפוי שיבטיח למשיבה, כי לא ייעשה שימוש חוזר בזיכוי שאבד, נדחתה. נטען, כי סירוב המשיבה ליתן שובר זיכוי חלופי אינו מוצדק, אינו הגיוני ובבחינת עשיית עושר ולא במשפט.

בכתב ההגנה נטען, כי המבקש לא הוכיח שבוצעה עסקה או כי קיבל זיכוי; כי גם אם קיבל זיכוי, הרי שבהתאם לתקנון מדיניות החזרת מוצרים של המשיבה (להלן: "התקנון"), המונח ככלל על דלפק הקופה לעיני כל, דינו של שובר זיכוי כדין כסף מזומן, ומשכך, בנסיבות בהן שובר זיכוי אובד, לא ניתן להנפיק שובר זיכוי חלופי; כי הגם שלא מוכחש שהמבקש הציע לחתום על כתב התחייבות ו/או שיפוי, הצעה זו אינה ישימה, שכן לא ניתן לדעת מתי ימומש שובר הזיכוי שאבד, ובאיזה סניף מסניפי המשיבה. לפיכך, ביקשה לדחות את התובענה.

בדיון שהתקיים בפני הערכאה קמא (ביום 21.7.2014) העידו הצדדים והעדים מטעמם. לאחר הדיון, ועל פי הוראת ביהמ"ש, הגישה המשיבה הודעה לפיה במהלך החודשים יולי עד ספטמבר 2013, הונפק שובר זיכוי אחד, על סך 1,399.99 ₪, בגין החזרת מוצר מסוג נדנדת ראטן, אשר טרם נפרע, והעתקו צורף להודעה.

בימ"ש קבע בפסק דינו, כי אכן בוצעה עסקה בין הצדדים בסך 1,400 ₪, וכי כפי שהוסכם, למבקש ניתן שובר זיכוי בשווי האמור; כי גם אם שובר הזיכוי שצורף להודעת המשיבה הוא העתק שובר הזיכוי שניתן למבקש, אין בו כדי לסייע למבקש, שהרי אין בו כל מגבלה לגבי המממש האפשרי ולגבי תקופת המימוש; כי גם אם שובר הזיכוי שאבד נשא את שמו של המבקש, הוא לא נשא את פרטי זיהויו ולכן הוא בר מימוש על ידי כל אדם (לעניין זה קבע, כי יש לדחות את גרסת המבקש כפי שקיבלה ביטוי בפנייתו למשיבה, נספח א' לכתב התביעה, בהיותה עדות יחידה של בעל דין, בעוד הגב' ירושלמי, נציגת המשיבה, העידה כי אף פעם לא רושמים מספר תעודת זהות על גבי שובר הזיכוי); וכי אף אם השובר היה נושא את מספר תעודת הזהות של המבקש (וכאמור, נקבע שלא כך הדבר), לא היה בכך כדי לשלול הסבה של השובר לאחר, ועל כן חששה של המשיבה, לפיו ייתכן ובעתיד ייעשה שימוש בשובר הזיכוי שאבד - מוצדק.

בימ"ש קבע עוד, כי הסכמתו של המבקש לקבלת שובר זיכוי (ולא החזר כספי כפי שביקש מלכתחילה), טומנת בחובה הסכמה, בין מפורשת ובין משתמעת, לתנאים הנלווים לשובר הזיכוי, הקבועים בתקנון המשיבה, ולפיהם "שובר זיכוי- דינו ככסף מזומן. לקוח שיאבד את שובר הזיכוי, יאבד את זכאותו. זאת מאחר ואין באפשרותנו לשחזר זיכוי או למנוע שימוש ממי שאוחז בו". נקבע, כי גם אם התקנון לא הונח על דלפק הקופה והמבקש לא ראה אותו (אם כי לא נקבע שכך היה), היה עליו לברר מה הם התנאים הנלווים לשובר הזיכוי, ומשלא עשה כן, התרשל המבקש, ממש כשם שהתרשל עת איבד את שובר הזיכוי.

בימ"ש אף קבע, שאין בסירובה של המשיבה להנפיק למבקש שובר זיכוי חלופי משום עשיית עושר ולא במשפט, וכי גם סירובה להצעה לחתום על כתב התחייבות, סבירה, שכן אין לצפות ממנה לקשור עצמה אל המבקש לפרק זמן שאינו ידוע.

בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת המבקש, אולם נמנע מלהשית עליו הוצאות מאחר וסבר, שקיימת אפשרות, ולו תיאורטית, כי שובר הזיכוי שאבד לא ימומש, דבר שיותיר בידי המשיבה את סכום העסקה המקורי.