דגן נ' בן עזרא ואח'

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באשדוד (כב' הרשמת הבכירה טלמור פרס, כתוארה אז) מיום 30.5.17. המדובר בפסק דין שני בפרשה זו, לאחר שפסק הדין המקורי שניתן בתיק, מיום 23.11.96, בוטל בהחלטת בית משפט זה מיום 17.5.17 (במסגרת רת"ק 17648-12-16). זאת, לאחר שנקבע כי פסק הדין המקורי לא נומק בבהירות מספקת.

מכוניתו של המבקש התנגשה במכונית של המשיבות אשר הייתה בחניה חוקית וגרמה לנזק. אין מחלוקת כי המבקש לא היה הנהג בעת התאונה, כי ברכב נהג אדם אחר, כי אותו אחר התרשל בנהיגתו, וכי המבקש הגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה.

המשיבות אינן יודעות את זהותו של נהג הרכב. המבקש טוען כי, עובר לתאונה, מסר את רכבו למכון שטיפה מסוים. אולם, לדבריו, אין הוא יודע את הנסיבות המסוימות של נטילת הרכב מהמקום. לטענתו, כפי הנראה, הרכב ניטל על ידי אחד העובדים במכון השטיפה, ללא רשות. אותו עובד אלמוני נהג ברכב וגרם לתאונה ברשלנותו.

המבטחת של הרכב צורפה כנתבעת נוספת לתיק, אך נמחקה בשלב מסוים בהסכמת המשיבות. זאת, לאחר שהוברר כי בעניין הביטוח מתנהל הליך נפרד.

עד עצם היום הזה, המבקש לא מסר, לנתבעות או לבית המשפט, את זהות נהג הרכב ואף לא את זהות הבעלים של מכון השטיפה, אשר לו נמסרה החזקה ברכב. ייאמר כי הטענה של ב"כ המבקש בגלגול הקודם של התיק, בדיון מיום 17/05/2017, לפיה לא הוגשה הודעת צד ג' נגד הנהג משום שבינתיים הנהג היה מעורב באירוע פלילי ותוך כדי האירוע הוא נהרג, לא הוכחה בכל דרך.

בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את התביעה נגד המבקש וקבע כי יש להטיל את האחריות בגין נזקי התאונה על המבקש כבעל הרכב. זאת, מכוח סעיף 27ב לפקודת התעבורה. בית משפט קבע כי, על פי דיני התעבורה, הנטל להוכיח מי נהג ברכב מוטל על כתפי בעל הרכב וכל עוד לא הוכיח את זהות בעל הרכב רואים אותו כאחראי, אף אם ידוע שלא גרם לתאונה בעצמו. בית המשפט לתביעות קטנות, בפסק דינו נושא בקשה זו, אזכר פסיקה המיישמת את העיקרון המשפטי האמור במקרים שונים.

בית המשפט מסכם כי "הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו למסור את פרטי הנהג אשר נהג ברכב בזמן התאונה וכל אשר טען הוא כי מסר את רכבו למכון שטיפה ועובד המכון נטל את הרכב ועשה בו שימוש שלא ברשות וזאת על אף שהוא נמצא בעמדה טובה לדעת את זהות הרכב". עוד צוין כי המבקש לא טרח אפילו למסור לבית המשפט את שם מכון השטיפה שבו הפקיד את רכבו, אף על פי שהוא משתמש בשירותי המקום באופן תדיר. בית המשפט אף הדגיש שלא הוצגו כל ראיות שיש בהן כדי ללמד כי קיים קושי לאתר ולזמן את בעל מכון השטיפה או את העובד המסוים שנהג ברכב.

מכאן, בית המשפט הגיע למסקנה כי "משהנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, להוכיח ולהצביע על מי שנהג ברכבו בעת התאונה ומשלא ידועה זהות נהג הרכב במועד התאונה, ואף על פי שבעל הרכב לא נהג בפועל במועד התאונה, הרי שמכוח ההלכה המפורטת לעיל (חזקת הנהיגה), יש לראות בנתבע כאילו הוא עצמו נהג ברכב בשעת התאונה ולהטיל על כתפיו את האחריות". מטעמים אלה התקבלה התביעה ומכאן הבקשה לרשות ערעור.

טענת המבקש היא שטעה בית משפט השלום טעות משפטית. עיקר טענתו הוא שהחזקה בדבר אחריות בעל הרכב, הקבועה בסעיף 27ב היא חזקה הניתנת לסתירה. במקרה זה, אין מחלוקת שהמבקש לא נהג ברכב. כיוון שכך, הרי החזקה בסעיף 27ב נסתרה מיניה וביה, ולא נכון היה להסתמך עליה כדי לקבוע אחריות.

המבקש טוען עוד כי, משקבע בית המשפט שלא המבקש נהג ברכב, הרי שהדרך היחידה להטיל עליו את האחריות היא בקביעה כי מדובר באחריות שילוחית שלו על מעשי הנהג, או כי התקיימה רשלנות כלשהי במסירת הרכב לאחר. במקרה זה, לא הוכח קשר בין הנהג לבין בעל הרכב ומכאן, שאין אחריות שילוחית ולא ניתן להשליך מרשלנותו של הנהג לאחריותו של הבעלים. כן נטען, כי לא נסתרה גרסתו של המבקש, לפיה הפקיד את רכבו במכון שטיפה, מעשה שאין בו כלל רשלנות, ומכאן שלא הייתה בהתנהגותו רשלנות אף במסירת הרכב לאחר.

המבקש בטיעוניו מסתמך, בין השאר, על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 3746/96 אי.אס.אם בית הספר הישראלי לנהיגה בע"מ נ' אבו יאסין עאהד ואח' מיום 16/10/00, שם נקבע כי מקום בו בעל רכב מסר את רכבו לאחר, אשר גרם לתאונה ברשלנות, לא ניתן לייחס את רשלנות הנהג לבעל הרכב, ובלבד שהמסירה נעשתה כדין וננקטו כל האמצעים הסבירים על ידי בעל הרכב בהקשר למסירה.

דיון

לאחר שעיינתי בפסק הדין החדש, בבקשה ובנימוקיה, אין מנוס מדחיית הבקשה.

שוגה ב"כ המבקש בקביעתו כי החזקה אשר בסעיף 27ב לפקודת התעבורה נסתרה לאחר שהוכח שהמבקש לא נהג ברכב. סעיף 27ב לפקודה קובע כי כדי להיחלץ מאחריות בעל הרכב למעשים שנעשו תוך נהיגה ברכבו ("חזקת הנהיגה"), עליו להוכיח אחת משלוש אפשרויות. על הבעלים להוכיח "מי נהג ברכב" או "למי מסר את החזקה ברכב" או "שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". כן מובהר בסעיף כי אם הוכח למי נמסרה החזקה ברכב, תחול החזקה המשפטית על המחזיק. מתוך לשון הסעיף משתמע בהחלט, כי לא די בעצם ההוכחה כי הבעלים לא היה הנהג כדי לשחררו מהאחריות.

המבקש אינו טוען, בהתאם לאפשרות השלישית בסעיף, כי הרכב נלקח ממנו ישירות בלי ידיעתו ובלי הסכמתו, טענתו היא כי מסר מיוזמתו את הרכב למכון שטיפה. המבקש לא הביא את בעל מכון השטיפה להעיד, ולא הביא כל ראיה כי הרכב נלקח מהמחזיק שלא בהסכמה, אלא טען זאת כטענה בעלמא. מבחינת האפשרות השנייה להשתחרר מאחריות, המבקש אינו מוכיח את זהות הגורם אשר לו מסר את החזקה ברכב, בעל מכון השטיפה לגרסתו, אף על פי שהוא יודע את זהותו. מבחינת האפשרות הראשונה, המבקש אף אינו מוכיח מי נהג ברכב, אף על פי שהוא יכול לכאורה לברר ולהוכיח זאת, באמצעות מכון השטיפה הקבוע שבו הוא שוטף את רכבו, לפי גרסתו. משמע, המבקש לא עמד באף אחד מהתנאים הקבועים בחוק להיחלץ מן החזקה לפיה הוא אחראי לנהיגה, וממילא החזקה חלה עליו, אף על פי שאין מחלוקת שלא הוא נהג. זאת, כפי שהראה בית המשפט לתביעות קטנות היטב בפסיקה הרבה שאוזכרה (ובהקשר זה יש להדגיש במיוחד את ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4)364 (1991) (החל מסעיף 21 לפסק הדין, המנתח החזקה בחוק (בעיקר בהקשר לסעיף 69ב לפקודת התעבורה, כניסוחו אז)).

אכן, לכאורה יכולות היו המשיבות לדרוש את פרטי הנהג במעמד התאונה, אך גם המבקש עצמו יכול היה לעשות כן. בפועל, אין לדעת אם אותו נהג היה מוסר את פרטיו לו נתבקש. המבקש עצמו דאג למסור את פרטיו שלו ופרטי הביטוח בלבד. מכל מקום, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה, החובה בדין להמציא את פרטי הנהג או המחזיק היא על בעלי הרכב. פרטים, אותם לא מסר המבקש עד עצם היום הזה, אפילו לא במסגרת ההליך המשפטי על כל גלגוליו. לפיכך, המחדל רובץ לפתחו של המבקש.

שוגה ב"כ המבקש אשר תולה יהבו בת"א 3746/96 הנ"ל. זאת, משום ששם לא עלתה כל שאלה בדבר זהות הנהגת. דובר שם במקרה בו הבעלים והנהגת נתבעו שניהם, והנהגת הודתה כי היא גרמה לתאונה. השאלה המשפטית שנדונה באותו מקרה הייתה אם רשלנותה של מי שנהגה מחייבת את הבעלים שמסר לה את הרכב. לא נדונה השאלה הנדונה כאן, מהי אחריות הבעלים אשר מסרב למסור את פרטי המחזיק מטעמו (אצלנו - מכון השטיפה - לגרסתו) ואינו טורח לברר ולמסור את פרטי הנהג אשר לטענתו (הבלתי מוכחת) נהרג מאוחר יותר באירוע אחר.

הכלל הוא שרשות ערעור על פסקי הדין של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת בצמצום ואין נותנים רשות ערעור, אלא אם נתגלתה שגיאה ברורה על פני פסק הדין או שמתקיים חשש ממשי לעיוות דין של ממש. לא מצאתי כי התקיימו תנאים אלה בענייננו, נוכח פסק דינו המנומק, הבהיר, החד והמשכנע של בית המשפט לתביעות קטנות.

נוכח האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.