רת"ק 38531-04-17 דהרי נ' לוי

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקרית גת (כב' השופט אבישי זבולון), מיום 24.4.17, בו נדחתה תביעת המבקש על פי חוק איסור לשון הרע, ובו הושתו על המבקש הוצאות בסך של 2,500 ₪. למען הסדר, יובהר מיד כי זוהי החלטה שלישית בבית משפט זה, כערכאת ערעור, בגין שלוש תביעות שונות שהגיש המבקש נגד המשיב, והכל בהקשר לכתבה אחת.

המבקש הוא ראש העיר קרית גת. המשיב הוא עיתונאי בעיתון "ידיעות הדרום", אשר פרסם כתבה לרגל מלאת 13 שנה לכהונת המבקש כראש העיר. כתבה, העוסקת בתפקודו של המבקש כראש עיר, ובין השאר מתייחסת לתחום החינוך. הכתבה כוללת רכיבים של הבעת דעה וכן רכיבים עובדתיים.

הנסיבות הכלליות של קיום הפרסום וההליכים בעקבותיו כבר תוארו בהחלטות שונות, בבית משפט זה ובבית המשפט העליון, בקשר להליכים המקבילים (ראו פסק הדין בבית משפט זה מיום 17.7.17, מפי כב' השופטת דברת, בע"א 21637-02-17; החלטת בית משפט זה מיום 26.2.17 ברת"ק 34076-01-17; וכן החלטת בית המשפט העליון לגבי ההחלטה האחרונה, מיום 10.5.17, מפי השופט רובינשטיין, המשנה לנשיאה, ברע"א 2816/17).

כללו של דבר, המבקש הגיש שלוש תביעות שונות, בגין פרטים שונים בכתבה אחת אשר פרסם המשיב. פרטים, אשר המבקש סבור כי הם בבחינת לשון הרע. שתי תביעות הוגשו במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות, ותביעה אחת הוגשה בסדר דין מהיר.

ההליך בסדר דין מהיר נמחק על הסף מחמת העדר עילה. זאת, לאחר שהתקבלה הטענה כי בגין הפרסום האחד לא יהיה המבקש זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק אלא פעם אחת, וכן בשים לב לניצול לרעה של ההליך על ידי הגשת שלוש תביעות בגין כתבה אחת. זאת, אף אם הן בגין אמרות שונות באותה כתבה. הערעור שהוגש לבית משפט זה על אותה החלטה נדחה אף הוא (ראו פסק הדין בע"א 21637-02-17 הנ"ל).

התובענה האחרת, אשר הוגשה במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות, עסקה בחלק הפרסום שהתייחס למידת ההצלחה של תלמידי העיר במבחני הבגרות. תובענה זו נכשלה בשלוש ערכאות. התביעה נדחתה, הן לגופו של עניין, בשאלה אם יש ברכיב הרלוונטי של הכתבה משום לשון הרע מבלי שמתקיימת הגנה, והן לאחר קביעה כי המשיב נקט בשלשה הליכים מקבילים בחוסר תום לב. נקבע עוד בבית המשפט לתביעות קטנות (על ידי השופט אור אדם, סגן הנשיאה), כי תביעת המבקש היא בבחינת "תביעת השתקה" שהוגשה נגד העיתונאי. מטעם זה נפסקו הוצאות גבוהות גבוהות יחסית לבית המשפט לתביעות קטנות. כאמור, הבקשות לרשות ערעור על החלטה זו נדחו על ידי שתי ערכאות נוספות. זאת, בין השאר, תוך התייחסות לסגנונו כתיבתו של המבקש, ביחס למשיב וביחס לבית המשפט.

ההליך לפני עניינו רכיב נוסף באותה כתבה. נטען בכתבה כי בשנת 2013 "ולראשונה מזה הרבה שנים הופנו תקציבים רבים לנושא", כאשר הכוונה היא לנושא החינוך. בכתב התביעה, נטען כי הכתבה כוונה לפגוע במבקש. יצוין כי לא צוין מה שגוי במשפט זה, אם לא הוקצו משאבים רבים לחינוך, או שכבר בעבר הושקעו. אולם, מהקשרם של דברים מסתבר, כי המבקש סבור כי משתמע מאמירה זו כי המבקש הזניח את תחום החינוך בעבר. יאמר כי, כדי להבין שזו כוונת המבקש, יש צורך לקרוא את הכתבה בכללותה, ובעיקר את הרכיב שהיה נשוא התביעה הקטנה האחרת, אחוז המצליחים בבגרות.

בפסק דינו, קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי אין בדברים משום לשון הרע, אף אם אינם מדויקים מילולית. שכן, מדובר לכאורה בהבעת עמדה אודות סדרי העדיפויות של העירייה. אין באמירה הזו לעצמה, בהתעלם מהרכיב שנדון בהליך האחר, משום קביעה עובדתית כי החינוך הוזנח בשנים קודמות. לשיטת בית משפט קמא, זוהי ביקורת לגיטימית על נבחר ציבור, המחזיק בעמדה המאפשרת לו לפרסם בקלות נתונים מדויקים ולהסבירם. עוד קבע בית משפט קמא כי אפילו היה בדברים משום לשון הרע, הרי שמשפט קטוע זה הוא בבחינת "פרט לוואי" שאין בו כדי לשלול את הגנת "אמת בפרסום" בגין הכתבה כולה, לפי הסיפא של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. נקבע כי הדברים מהווים אמירה המקיימת את הגנת תום הלב, שכן נאמרו תוך הבעת עמדה על בעל התפקיד הציבורי, וזאת בהתאם לסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע.

לעניין ההוצאות נפסק סכום הגבוה במעט מהרגיל בבית המשפט לתביעות קטנות, בשים לב לכך שהמבקש לא חזר בו מתביעתו לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתביעה הקטנה האחרת.

המבקש טוען כי טעה בית המשפט לתביעות קטנות בכמה מישורים. ראשית, משום שלא נתן משקל לאמרות כזב (לשיטת המבקש) בכתב ההגנה בעדות העורך ובעדות המשיב; נטען כי המשיב לא הביא כל אסמכתא להוכיח את טענתו לפיה "אמת דיברתי"; נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא הבחין בין הבעת עמדה לבין עובדה שנטענה בכתבה; נטען כי שגה בית המשפט בקבעו כי הכתבה בכללותה מאוזנת, מדובר באמירת לואי ואין לקבל תביעות מסוג זה בשל חשיבות חופש הביטוי; עוד נטען שפירוק התביעה למרכיביו אינו פוגע ביעילות.

דיון

לאחר עיון, אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, הן משום שלא מצאתי כי התוצאה של בית המשפט לתביעות קטנות שגויה לגופו של עניין, והן משום שלא די בשגיאה רגילה כדי להביא למתן רשות ערעור על בית המשפט לתביעות קטנות. יש להראות שגיאה ברורה ומובהקת, על פני פסק הדין, אשר יש בה כדי להביא לקיפוח אחד הצדדים.

לטעמי, ניתן היה למחוק תביעה זו לאחר דחיית התביעות האחרות, בשים לב לקביעה כי עצם ההגשה של שלוש תביעות הייתה בחוסר תום לב, וכי למעשה מדובר בשלושה ניסיונות שונים לקבל את אותה תרופה.

יתרה מכך, אף לגופו של עניין, לטעמי ניתן היה למחוק תביעה זו על הסף בהעדר עילה. שכן הקביעה כי החל משנה מסוימת הושקעו כספים רבים בחינוך, אינה לשון הרע. זאת, אפילו אם מפרשים כי הכוונה היא שבשנים קודמות לא עשו כן. שכן, חלק החינוך מתוך התקציב היא שאלה של מדיניות. מותר לנבחרי הציבור להשקיע יותר בתחומים הנראים להם דחופים יותר, כגון רווחה, בטיחות בגנים ציבוריים, שיפור ההליכים הביורוקרטיים, או כל פעולה אחרת הנעשית על ידי הרשות המקומית. האמירה כי ההשקעה הייתה בכיוון זה או אחר אינה מקיימת אף אחד מיסודות לשון הרע על פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק, שכן אין ההחלטה לעצמה משפילה, מבזה או פוגעת.

למעשה, המשמעות השלילית שניתן להבין מתוך הכתבה, היא אך ורק בהקשר ליתר הכתבה, כגון לנושא של הטענה בדבר הירידה במספר הזכאים לבגרות, אך עניין זה כבר נתבע בהליך אחר.

בית המשפט לתביעות קטנות דחה הטענה כי יש בדברים משום לשון הרע בנימוק קצת אחר, כאמור, ואף בו איני מוצא שגיאה.

מכל מקום, טענותיו של המבקש כי שומה היה על בית המשפט להתייחס לשקרים נטענים, כאלה או אחרים, בדברי המשיב או העורך, שגויה. שכן, בהעדר עילה אין צורך להגיע לשלב של ניתוח ראיות. כך, גם יתר טענותיו של המבקש אינן רלוונטיות, באשר תביעתו נדונה לדחייה על הסף בהעדר כל עילה.