רת"ק 37843-09-14 עיריית חדרה נ' לוי

1.בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי עיריית חדרה (להלן: "המבקשת"), על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחדרה (כבוד השופטת רקפת סגל מוהר), מיום 23.08.14, בתיק ת"ק 44908-07-13 (להלן: בית משפט קמא"), במסגרתה התקבלה בחלקה תביעתה של הגב' דליה לוי, (להלן: "המשיבה"), בגין נזקים בלתי ממונים שנגרמו לה כתוצאה ממחדלי המבקשת בשל אופן תחזוקת אזור מגוריה של המשיבה, לרבות: אי פינוי סדיר של האשפה מאזור מגוריה; ואי טיפול במבנה הנטוש המצוי בקרבת מקום ביתה של המשיבה ואשר משמש לעישון סמים. המבקשת חויבה לשלם לתובעת בגין נזקיה סך של 7,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 500 ₪ ובסך כולל של 7,500 ₪.

2.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובהתאם לסמכותי, מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני מוצאת, כי הבקשה אינה מצריכה תשובה ויש לדחותה.

3.בקשת רשות הערעור שבעניינינו, נסמכת על הטענה, כי המשיבה לא פירטה בפני בית משפט קמא את ראשי הנזק לפיהם היא תובעת ומכל מקום לא הוכיחה את שיעור הנזק הנטען. כן טענה המבקשת, כי כל פניותיה של המשיבה נענו וטופלו וכי תגובת המשיבה כלפי המחדלים הנטענים לוקה באובססיביות כלפי אופן מתן השירותים על ידי המבקשת. ולבסוף טענה המבקשת, כי קביעתו של בית משפט קמא עלולה לגרום לה להיות חשופה מעתה ואילך לתביעות משפטיות רבות בשל חוסר שביעות רצון של תושבים אשר סביבת מגוריהם אינה לשביעות רצונם.

4.ככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות מובהקות ואינה מעמידה עצמה בנעליה של הערכאה הדיונית בבחינת הראיות והעדויות שהוצגו בפניה ובכל הנוגע למהימנותם של עדים, אלא בנסיבות חריגות המצדיקות התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. ראו: ע"א 8320/09 אלי אלחדד נ' מרדכי שמיר, [פורסם בנבו], (29.03.11).

5.פסק דינו של בית משפט קמא בעניין הנדון, מבוסס על קביעות עובדתיות המבוססות על עדויות שנשמעו בפניו מהם התרשם, כי המבקשת התרשלה בביצוע תפקידיה בהתאם לסעיף 242 לפקודת העיריות, (נוסח חדש), שעניינו חובות העירייה בענייני תברואה, בריאות הציבור ונוחותו, ועל כן, סבורה אני, כי אין המקרה דנן נופל לגדרם של אותם חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.

6.למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. מעיון בעדויות הצדדים כפי שנשמעו בפני בית משפט קמא עולה, כי אף עדי המבקשת עצמם העידו בפני בית משפט קמא , כי לעתים היו עיכובים בפינוי האשפה מסביבת ביתה של המשיבה אשר נבעו ממיקום ביתה של המשיבה בסוף הרחוב. בהקשר זה אציין, כי אין בעצם מיקום ביתה של המשיבה כדי להצדיק מחדלה של המבקשת בעניין ואי עמידתה בחובתה לפעול לפינוי האשפה כמתחייב מהוראות סעיף 242 לפקודת העיריות.

בנוסף עולה, כי לא עלה בידי המבקשת ליתן הסבר המניח את הדעת לסיבה בעטיה נמנעה היא מלטפל בעניין המבנה הנטוש, אשר הוכח לגביו בפני בית משפט קמא, כי שימש בעבר כמבנה ציבורי. על כן, צדק בית משפט קמא בקובעו, כי הייתה זו חובתה של המבקשת לעקוב אחר מצבו של המבנה, לתחזקו כראוי ובכל מקרה למנוע את המפגע שנגרם בעטיו של המבנה הנטוש.

באשר לטענת המבקשת שהועלתה בפני בית משפט קמא ולפיה, הייתה זו אחריותה של המשיבה לבדוק את מצבו של המבנה הנטוש, סבורה אני, כי טוב היה לו הייתה המבקשת נמנעת מלהעלות טענה זו.

7.ערה אני לעובדה, כי המשיבה לא הניחה בפני בית משפט קמא ראיות לנזקים קונקרטיים או ממוניים שנגרמו לה כתוצאה ממחדלי המבקשת. ואכן בית משפט קמא פסק למשיבה פיצוי אך בגין ראש הנזק של פיצוי בגין נזק לא ממוני. ממכלול העובדות כפי שהונחו בפני בית משפט קמא, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי מחדליה של המבקשת, היה בהם כדי לגרום לסבל ולעוגמת נפש למשיבה, נזק שהינו מעצם טבעו נזק בלתי ממוני ומטבע הדברים נקבע בנסיבות העניין על דרך האומדנה.