רת"ק 36398-04-16 זילברמן נ' ביטון ואח'

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות בקריות (כב' השופט מוחמד עלי) שניתן ביום 13.3.16 במסגרת ת"ק 58919-06-15.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה. זאת ללא צורך בתשובת המשיבים.

המבקש היה בעל מנוי בבריכת שחיה וחדר כושר ציבוריים "אפק" בקרית ביאליק. בתביעה שהגיש לבימ"ש קמא טען המבקש כי המנוי שרכש במרכז הספורט בוטל טרם מועד סיומו מסיבה שאינה מוצדקת ובאופן פוגעני, אשר כלל את גירושו ממרכז הספורט וכינויו "פדופיל" על ידי מנהל מרכז הספורט, המשיב 1. כמו כן טען המבקש כי הושב לו רק חלק מן הסכום המגיע לו בשל ביטול המנוי טרם מועד סיומו. על כן טען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 15,000 ₪.

בכל הנוגע לשאלה האם ביטול המנוי היה מוצדק קבע בימ"ש קמא כי אין חולק כי המקרה שהוביל להפסקת המנוי התרחש בעקבות שיחה שנערכה בין המבקש למנויה אחרת במרכז הספורט וקשר שיצר עמה המבקש. אותה מנויה, נערה בת 16, שהתה במרכז הספורט. המבקש שוחח עמה והציע לצלם אותה בים. בהמשך יצר עמה קשר טלפוני. בימ"ש קמא קבע כי התנהגותו של המבקש הייתה התנהגות שאינה הולמת ואינה ראויה ואף מהווה פגיעה בפרטיותה של הקטינה. לכן נקבע כי בהתאם לתקנון המרכז הנהלת המרכז הייתה רשאית לבטל את המנוי של המבקש ולסלקו מהמרכז, לכן הוא אינו זכאי לפיצוי בגין עצם ביטול המנוי. באשר להשבת החלק היחסי של המנוי בגין התקופה שלא נוצלה קבע בימ"ש קמא כי על המשיבים לשלם לו סכום נוסף של 200 ₪ (זאת בנוסף לסכום של 1,000 ₪ שהושב לו).

בנוגע לשאלה האם נאמר למבקש ביטוי פוגעני המהווה לשון הרע קבע בימ"ש קמא כי במהלך דין ודברים בין המבקש למשיב, סביב פניית המבקש אל הנערה, כינה המשיב את המבקש פדופיל, זאת פעמיים – פעם בשיחת טלפון ופעם נוספת פנים אל פנים במרכז הספורט בנוכחות אנשים. נקבע כי מדובר באמירה המהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. נקבע כי גם האופן והנסיבות בהן נאמרה האמירה למבקש יש בהם ללמד על כך שמדובר בכינוי הנושא עמו ביזוי והשפלה. כמו כן נקבע כי פנייתו של המבקש אל הנערה בנסיבות שתוארו ראויה לגינוי ולמרות שאינה מצדיקה אמירת מילים פוגעניות וקשות כלפי המבקש ואינה מהווה הגנה שיש בה כדי לחלץ את המשיב מאחריותו בגין לשון הרע, יש ברקע זה כדי להפחית את הפיצוי לו זכאי המבקש באופן משמעותי.

בימ"ש קמא קבע כי העירייה, אשר המרכז מצוי בבעלותה ובשליטתה והיא מעסיקה את המשיב, אחראית לפרסום לשון הרע מתוקף אחריותה השילוחית.

באשר לגובה הפיצוי נקבע שבשים לב לחומרת הביטוי, היקף הקהל שנחשף לפרסום במרכז הספורט, ההשפלה שהייתה מנת חלקו של המבקש והעובדה שמדובר בפרסום יחיד ובעל פה ומנגד בשים לב לרקע לפרסום ופנייתו הלא נאותה של המבקש לאותה נערה, יש להעמיד את הפיצוי על סך 2,000 ₪ בנסיבות העניין.

סה"כ פסק בית משפט קמא למבקש פיצוי בסכום כולל של 3,200₪ (1,200 ₪ החזר בגין הפסקת/ביטול המנוי + 2,000 ₪ פיצוי בגין אמירה המהווה לשון הרע). בנוסף נפסקו לזכותו הוצאות משפט בסכום של 250 ₪.

בנוגע לסוגית הסמכות קבע בימ"ש קמא כי למרות שהליך שמהותו תביעת לשון הרע מצריך בדרך כלל שמירה על דיני הראיות במלואם ואינו תואם מסגרת של תביעות קטנות, מקרה זה מתאים להידון בביהמ"ש לתביעות קטנות, זאת בשל המחלוקת העובדתית המצומצמת והממוקדת, הראיה האובייקטיבית לגבי הביטוי שהושמע על ידי המשיב (קלטת), התקיימו שתי ישיבות וביהמ"ש הקפיד על הליך שכבול יותר לדיני הראיות, העובדה שביהמ"ש התרשם כי גם אם היה מעביר את הדיון לבימ"ש השלום היה נותר המבקש ללא ייצוג ומתכונת הדיון לא הייתה משתנה בהרבה, וכן מאחר שבמהלך שני הדיונים שנערכו לא עמדו הנתבעים על טענתם שיש להעביר את הדיון לבימ"ש השלום.