רת"ק 34826-07-14 חגבי נ' דנינו

לא תתקבל כדבר שבשגרה, מאחר ויהיה בכך להביא להארכת ההתדיינות ולייקור ההליך, ובכך תסוכל מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות, וכי רשות ערעור תינתן במשורה :

"...אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין שמקורו בתביעה קטנה הינה מחמירה עוד יותר, ולפיכך היא תינתן רק במקרים חריגים ביותר שעולה בהם שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר או שניכר בהם "עוול זועק" ... אימוצה של אמת מידה זו היא מחויבת המציאות כשמדובר בתביעה קטנה, בהתחשב בתכליתו של הליך התביעות הקטנות שנועד להיות הליך חסכוני, יעיל ופשוט ..." [רע"א 7220/13 עמיחי אלראי נ' אברהם גולדמן , יו"ר ארגון גמלאי אגד (10.12.2013)].

8.במקרה דכאן, לא מצאתי כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות.

בית המשפט קמא שמע את טענות הצדדים ועיין בחומר אשר הוגש על ידם ועל מסקנותיו ביסס את פסק דינו. יתרה מכך, קביעתו של בית המשפט קמא כי יש לדחות את תביעת המבקש מחמת מעשה בית דין מבוססת ובדין יסודה.

9.הלכה היא כי בעל דין מושתק מלטעון בתביעה אחרת טענת הגנה אף אם בית המשפט לא דן והכריע בה באופן חד משמעי בתביעה הראשונה, כאשר היה עליו להעלותה בפני בית המשפט גם אם לא עשה זאת בפועל. בהקשר זה נפנה לדבריו של כב' הש' רובינשטיין ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (8.3.2009):

"ההלכה לפיה "מעשה בית דין משתיק לא רק טענת בעל דין שנטענה, אלא גם טענה שחייב היה לטעון להגנתו, גם אם נמנע מעשות כן" ... היא מהוותיקות במשפטנו...הלכה זו מלמדת, כי העובדה שבית משפט לא דן והכריע בטענה מסוימת באופן פוזיטיבי, אינה מכשול בלתי עביר להיוצרות מעשה בית דין בעניינה. לדידי השאלה מדוע לא נדונה הטענה לגופה - האם כיון שלא נטענה בכתב הגנה שהוגש, או כיון שנכללה בכתב הגנה שלא הוגש, או בשל אי התייצבות בעל הדין - אינה עיקר. הדגש הוא בעובדה, שלבעל דין היתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את העניין להכרעת בית המשפט בלא שעשה כן. מבחינה זו הדברים נגזרים מדוקטרינת המניעות שבהלכת אבוניל (ואין איפוא הכרח להידרש לשאלת החזרה מהלכת אליהו), אך כאמור - איני בטוח שההבחנה בין הערוצים כה מובהקת. יומו של בעל הדין בדין הוא - לדידי הכלל, כמובן שיתכנו מקרים מורכבים יותר, המחייבים זהירות יתר. בגדרי האחרונים ניתן להזכיר פסקי בוררות (פרשת הרשקוביץ) ופסקי דין שניתנו בהסכמה (ראו רע"א 682/07 לבייב נ' גילר  [פורסם בנבו], המתייחס גם ליסודות "מעשה בית דין")".

ראו גם רע"א 8831/12 כ.כוכב הנגב חברה לבנין ופיתוח (1990) בע"מ נ' רביב עמוסי (29.8.2013).

בענייננו, המבקש העלה את טענת הקיזוז בהליך הראשון בהרחבה בכתב הגנתו וניתן לראות כי בפסק דינו בית המשפט ישנה התייחסות לקיזוז מסוים שנעשה מן הסכום שהתבקש על ידי המשיב ובלשונו: "לאחר כל החישובים שנעשו אני קובע כי הנתבע נשאר חייב לתובע סך של 3,500 ₪.. בגין כל התביעה ישלם הנתבע לתובע סך של 6,500 ₪.." (עמ' 2 לפרו').

בית המשפט הפחית בהליך הראשון מסכום התביעה בסך של 17,192 ₪ לסך של 6,500 ₪. מפסיקתו של בית המשפט משתמע אפוא כי בית המשפט בהליך הראשון התחשב בטענותיו של המבקש אף שלא פירט אותן. מכאן שכפי שציין בית המשפט קמא היא נבלעה בפסק הדין בהליך הראשון, ועל כן המבקש מושתק מחמת השתק פלוגתא מלהעלות טענה זו מחדש בהליך נוסף.

9. עוד יוער כי מטרתה של דוקטרינת מעשה בית דין היא להביא לסופיות הדיון ולמנוע התדיינויות חוזרות ונשנות. המקרה דנא מוכיח את חשיבותה של מטרה זו. נדמה כי המבקש מנסה להחיות את אותו ההליך ולקיים מעין מקצה שיפורים לטענות שהועלו בהליך הראשון ולמעשה נדחו ונבלעו בפסק הדין בהליך הראשון. כך למשל מגלה עיון בכתב התביעה בבית המשפט קמא, כי המבקש צירף חוות דעת אשר סכומה כמעט שווה ערך לעלות השיפוצים, ואילו במסגרת ההליך הראשון צירף חוות דעת בה נטען לליקויים בשווי של 11,000 ₪ בלבד. משמע בהליך הנוכחי הסכומים בחוות הדעת עליה מבוססת הטענה בדבר ליקויי בנייה, שולשו ויותר. והדברים מדברים בעד עצמם.

10. זאת ועוד, טענתו של המבקש כי בית המשפט בהליך הראשון ציין כי אינו דן בליקויי בניה וכי עליו להגיש תביעה נפרדת לא באה לידי ביטוי באמור בפרוטוקול ובהעדר תימוכין לעת הזאת המדובר בטענה בעלמא בלבד. יתרה מזאת, טענתו של המערער תמוהה עוד יותר נוכח העובדה שהוא בחר להגיש את תביעתו המחודשת בפני בית המשפט לתביעות קטנות וזאת לאחר שבית המשפט בהליך הראשון ציין בפניו, לדבריו, כי בית משפט לתביעות קטנות אינו הפורום המתאים לבירור סוגיות הקשורות לליקויי בניה.