פסק דין
|
1.בשנת 2004 הרחיב שכנו של המשיב את דירתו בלא שקיבל על כך היתר בניה (להלן: התוספת). בגגה של התוספת, הנושקת לביתו של המשיב, החלו לקנן יונים באופן היוצר מטרד לביתו. על רקע זה פרץ סכסוך עז בין המשיב לשכנו.
בשנת 2005 הגישה המבקשת (להלן גם העירייה) כתב אישום נגד השכן על בנייתה של התוספת שלא כדין, ובית המשפט הורה על הריסתה (עמ"ק 20059-05). אלא שצו ההריסה לא נאכף, חרף פניות חוזרות ונשנות של המשיב למבקשת.
ראה כך המשיב, והגיש תביעה נגד המבקשת בבית המשפט לתביעות קטנות, ובה טען כי בשל כך שאין היא עושה להריסת התוספת, הוא סובל ממטרד מתמשך ומגאות הסכסוך שלו עם שכנו. הוא תבע לפצותו בשיעור המרבי שבתחום סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות.
3.בפסק דינו עמד בית המשפט קמא על סמכותה הרחבה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה בטיפול בהפרות דיני התכנון והבניה וקבע, כי ביחסים בין עירייה (שהיא לשיטתו גם הוועדה המקומית) לבין אזרח הנפגע מבנייה בלתי חוקית, קיימת חובת זהירות מושגית. הנפגע זכאי לדרוש מהעירייה לעשות שימוש בסמכותה, וחובתה כוועדה מקומית היא להרוס מבנים בלתי חוקיים ולטפל במטרדיו, ומשלא עשתה כן, היא מפרה את חובת הזהירות שהיא חבה לו. על כך הוסיף כב' הרשם, כי המבקשת לא הציגה בפניו מדיניות ברורה בכל הנוגע לאכיפתם של צווי הריסה. משמצא את המבקשת רשלנית, בכך שלא עשתה להריסת התוספת, הוא פנה לפסיקת הפיצויים על הנזק שגרם מטרדו של השכן, והעמידם על סך של 30,000 ₪, ובסכום זה חייב את המבקשת לשלם למשיב, בצירוף הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪.
5.על פסיקה זו מלינה המבקשת, בבקשת רשות ערעור שהניחה לפניי, ובה היא שבה על שטענה בפני בית המשפט קמא. לכך היא מוסיפה, כי אין היא בעלת הדין הנכונה, כי אם הועדה המקומית לתכנון ולבניה; לא היא שביקשה את צו ההריסה, ולא היא שצריכה לבצעו; מכל מקום, על השכן ולא עליה היה להרוס את התוספת, ואת תרופתו ימצא המשיב מתביעה שיַפנה לשכן ולא לעירייה.
6.המשיב מבקש לתמוך בפסק הדין תוך שהוא מציין את סבלו הממושך, ואת העובדה כי הוא חושש לפעול בהליך משפטי כנגד שכנו.
דיון והכרעה
7.לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ושקלתי בטענות הצדדים, מצאתי לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא. אלה טעמיי:
8.סעיף 27 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965(להלן: החוק) קובע:
ביצוע החוק על ידי הועדה המקומית
מתפקידה של הועדה המקומית ושל כל רשות מקומית במרחב תכנון הכולל תחום של יותר מרשות מקומית אחת להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו.
לבד מהוראה כללית זו מצינו בחוק הוראות מפורשות, המסמיכות את הועדה המקומית ליתן צווי הריסה מנהליים (סעיף 238א (א) לחוק), ולהגיש כתבי אישום נגד הבונה בלא היתר (סעיף 258 לחוק); ואם מי שבנה בניגוד לחוק איננו מבצע את צו ההריסה, היא זו שעליה מטיל בית המשפט את הביצוע (סעיף 242 (1) לחוק).
הנה כי כן, בעלת דינו הנכונה של המשיב היא הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ולא העיריה אותה הוא תבע.
9.בית המשפט קמא זיהה בין הוועדה המקומית לבין המבקשת, אלא שעל פי הדין אלו הן שתי ישויות משפטיות נפרדות. כיוון שכך, אין הרשות המקומית חבה בגין התנהגותם של מוסדות התכנון הפועלים, ובכלל זה פעילותה או מחדלה של הועדה המקומית. אמר על כך בית המשפט העליון (ע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה (4) 102 (1991)):
"יש להבחין בין פעולותיה של העירייה, שנשלטות על-ידי פקודת העיריות,
לבין פעולותיה של הוועדה המקומית, שנשלטות על-ידי דיני התכנון והבניה ...
חוק התכנון והבניה יוצר הבחנה ברורה בין הוועדה המקומית, כרשות לתכנון,
לבין הרשות המקומית. ... הוועדה המקומית היא גוף משפטי נפרד מן העירייה,
והיא רשאית לתבוע וניתן לתבוע אותה, בשל מעשים או מחדלים, והכול - במנותק
מן העירייה.... מטעמים אלה, אני סבור, שטענתם של המערערים, בעניין זה, נכונה, ויש לקבוע, שהעירייה אינה בעלת דין ראויה בענייננו."
