רת"ק 3087-09-14 גויכמן נ' ברקה בר וארועים בע"מ

הרקע וטענות הצדדים

1.המשיבה הינה בעלים של מועדון אירועים בבאר שבע בשם "ברקה" (להלן: "המועדון") ושל בר הנמצא בסמוך אליו.

המבקש הגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בטענה, כי המשיבה שלחה אל הטלפון הנייד שלו 29 מסרונים, המכילים חומר פרסומי על אירועים שאמורים להתקיים במועדון, וכי מסרונים אלו נשלחו אליו בניגוד לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב–1982 (להלן: "חוק התקשורת"). המבקש הדגיש כי משלוח המסרונים היה על אף שהמבקש שלח אל המשיבה הודעות סירוב לקבלתן, כאשר חרף הודעת הסירוב שנשלחו ולמרות חובת המשיבה על פי דין, הרי מספר הטלפון שלו לא הוסר מרשימת התפוצה והוא המשיך לקבל מסרונים, זאת כאשר מעולם לא מסר את מספר הטלפון שלו בהסכמה שזה יכנס לרשימת התפוצה.

מכאן תבע המבקש מן המשיב פיצוי בסך 1,000 ₪ בגין כל מסרון שנשלח אליו בסך של 29,000 ₪ בגין 29 המסרונים.

2.המשיבה ציינה בכתב הגנתה, כי מאגר מספרי הטלפון אליהם היא שולחת הודעות מורכב מאנשים אשר הסכימו להיכלל ברשימה זו כאשר הוא מורכב מלקוחותיה הקבועים או כאלו המעוניינים להימנות עם לקוחותיה של המשיבה. לטענתה, ככל הנראה אף המבקש הסכים להיכלל ברשימה זו מאחר ולמיטב ידיעתה שימש כצלם שעבד בתעשיית הלילה והיה מצלם אף במועדון.

עוד נטען, כי עקב טעות אנוש נשמטה בקשתו של המבקש להסיר את מספרו ממאגר הנתבעת וכי בשל אותה טעות מספרו לא הוסר. כמו כן, הדגישה המשיבה, כי המבקש לא פנה אליה שוב בבקשה להסיר את מספרו מרשימת התפוצה, כאשר הוא הכיר חלק מעובדי המועדון ויכול היה לעשות זאת בקלות ומכאן שלא הוטרד כטענתו מן המסרונים, אלא העדיף "לאגור" את ההודעות לשם הגשת תביעה לפיצוי.

3.בית המשפט קמא פסק, כי ככלל על המשיבה מוטל להוכיח שקיבלה אישור למשלוח דבר פרסומת. עם זאת, במקרה זה הנטל עובר למבקש להוכיח כי לא אישר את קבלת המסרונים, וזאת לאחר שהתברר שהמבקש בילה במשך שנים במועדון של המשיבה וקיבל באותה התקופה אף מסרונים ששירתו אותו בזמנו, שכן הוא אף עבד תקופה מסוימת כצלם במועדון. בית המשפט ציין, כי האמור הינו אף לאור כך שעל פי העדויות הוכח שהמשיבה אינה מכניסה סתם אנשים למאגר הטלפוני שלה.

עוד ציין בית המשפט וזאת למעלה מן הצורך, כי העובדה שבמשך שנים המבקש קיבל מסרונים ולא הביע כל סירוב לכך, מהווה הסכמה מצדו לקבלת המסרונים ומכאן שאף אם לא אישר את הצטרפותו לרשימת התפוצה של המשיבה, עצם שתיקתו מהווה הסכמה, ולחילופין המבקש מושתק מלטעון כי לא נתן את הסכמתו.

מכאן עבר בית המשפט לדון במסרונים אשר בגינם הוגשה התביעה, מסרונים אשר לא היה חולק כי נשלחו אל המבקש לאחר שהוא הביע את סירובו לכך, ועל כן מסרונים אלו נשלחו בניגוד לחוק. מכאן פנה בית המשפט לבחון את שאלת גובה הפיצוי המגיע למבקש בשל משלוח אותם מסרונים בניגוד לדין.

ביחס למסרונים אלו מצא בית המשפט, וזאת לאחר שסקר את הפסיקה ואת נסיבות המקרה, כי יש מקום לפצות את המבקש בסך של 300 ₪ בגין כל הפרה. בית המשפט בבואו לקבוע את סכום הפיצוי ציין, כי נסיבות מקרה זה אינן הנסיבות השכיחות בתביעות מסוג זה בשל העובדה שהתקיימו יחסים קרובים בין המבקש למשיבה; כי התמונה שהציג המבקש בכתב התביעה הייתה חסרה ולא מדויקת ואף הוצגה בחוסר תום לב; כי המבקש שלח רק שתי הודעות סירוב ולא חשב לפנות אל המשיבה אלא בחר להגיש תביעה; כי נראה שהמשיבה מודעת להוראות החוק ואינה נוהגת להטריד אנשים סתם במשלוח דברי פרסומת; כי מיד לאחר קבלת התביעה הסירה המשיבה את שמו של המבקש מרשימת התפוצה; וכי חוסר תום לבו של המבקש התבטאו אף בפעולות הרפות שנקט להסרתו מרשימת התפוצה, אשר הינן רפות בהתחשב ביחסים הקודמים עם משיבה, ובהסתרת פרטים מהותיים מבית המשפט.

באשר לטענת המבקש אשר הועלתה רק בדיון, כי במסרונים לא צוינו פרטי ההתקשרות עם המשיבה לצורך הסרתן, ציין בית המשפט שהמבקש ידע את פרטי ההתקשרות ואף הכיר לפחות חלק מעובדי המקום והטלפון של המועדון היה ידוע לו.

לאור כל האמור קבע בית המשפט כי הפיצוי בגין כל מסרון יעמוד על 300 ₪ ומכאן חייב את המשיבה לשלם למבקש סך של 8,400 ₪ (שהם 300X28).

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.