רת"ק 2360-02-17 שמחה נ' סרוסי

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' הרשם הבכיר י. סולומון) אשר ניתן ביום 17.1.17 במסגרת ת"ק 29509-11-16.

המבקשת שכרה את שירותיו של המשיב לצורך ביצוע שיפוץ בדירתה. לטענתה, המשיב גרם לנזקים שונים וביצע את העבודה בצורה לקויה ביותר, כפי שעולה מחוות דעת מומחה אותה צירפה לכתב התביעה. המשיב הגיע מספר פעמים אל הדירה, אך לא תיקן את הליקויים ובשל כך גם נגרמה למבקשת עגמת נפש רבה. המבקשת אמדה את נזקיה, כולל עגמת הנפש, על סך של 54,684 ₪, אך בשל מגבלת הסמכות בבית המשפט לתביעות קטנות, העמידה את סכום התביעה על 33,500 ₪.

המשיב הכחיש את טענות המבקשת. הוא טען כי המבקשת השתהתה עם הגשת התביעה ארבע וחצי שנים לאחר סיום העבודה. הוא טען כי ביצע את העבודה כהלכה וכי מגבלות המבנה הובהרו היטב למבקשת, קודם לביצוע העבודה, לרבות הפתרונות שבוצעו על ידי המשיב, גם הם, בהסכמת המבקשת. לכן, עתר לדחיית התביעה.

בית המשפט קמא, הוסמך על ידי הצדדים ליתן פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד – 1984 (להלן: "החוק") כאשר הוסכם בין הצדדים כי סכום הפיצוי ינוע בין 0 ל- 17,000 ₪. אחר שהצדדים השלימו טיעוניהם, ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, בו חוייב המשיב לשלם למבקשת סך של 8,000 ₪.

על כך מלינה המבקשת.

המבקשת טוענת כי חרף האמור בפרוטוקול, לא הוסברה לצדדים משמעות הפסיקה לפי סעיף 79א לחוק והם כלל לא נתנו את הסכמתם לסיום ההליך בדרך זו.

הן המבקשת והן חתנה, אשר תצהיריהם צורפו לבקשה, טענו בעניין זה טענות זהות. המבקשת גם מלינה על יחס בית המשפט קמא אליה, באשר לדבריה, גער בה, קטע את דבריה ולא איפשר לה לשטוח את טענותיה.

כמו כן, לא הזהיר את בעלי הדין ולא איפשר להם לחקור איש את רעהו. המבקשת טענה כי קופחו זכויותיה ולא ניתן לה יומה ועל כן עתרה למתן רשות לערער על פסק הדין.