רת"ק 19091-07-14 . המבקשת

על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע

שניתן בת"ק 41669-01-14 מיום 25.6.14

ע"י כב' השופטת בדימוס דרורה בית אור

1.בתאריך 21.12.13 עבר המשיב 2 את הגבול מטאבה לישראל באמצעות רכב המצוי בבעלותו של המשיב 1. לאחר שחצה את הגבול, נבדק הרכב בדיקה ביטחונית על ידי שניים מעובדי המבקשת, אגף המכס והמע"מ, האחראית מכוח פקודת המכס, בין היתר על מעבר הגבול בטאבה בכל הנוגע לחיפוש אחר טובין מוברחים ו/או אמל"ח. המשיבים טענו, כי במהלך החיפוש ברכב, נגרם לרכב נזק בסך של 11,840 ₪, ותבעו נזק זה מהמבקשת בביהמ"ש לתביעות קטנות. מנגד המבקשת דחתה את טענות המשיבים וטענה, כי הנזק לא נגרם על ידה, שכן הבודקים עושים שימוש בעזרים טכנולוגיים ואלקטרוניים ולכן כלל לא נאלצו לפרק רכיבים ברכב.

בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים ועדיהם, עיין במסמכים שהוגשו לו, לרבות תמונות וחוו"ד שמאי קיבל את תביעת המשיבים. בית המשפט קבע, כי המשיבים הוכיחו את תביעתם ולכן חייב את המבקשת בתשלום הנזקים שנגרמו להם בסך 9,840 ₪ כפי שנקבע בחוו"ד השמאי, שכ"ט השמאי בסך של 1,015 ₪, ו-300 ₪ הוצאות משפט, ובסה"כ חייבם בסך של 11,355 ₪.

נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפני.

2.המבקשת חזרה בבקשתה על הטענות שהעלתה בפני בית משפט קמא והוסיפה כי פסק הדין מעלה שאלות עקרוניות ורוחביות בנוגע לסמכות המכס לבצע חיפוש אחר טובין מוברחים ואמל"ח על פי פקודת המכס. לשיטתה, פסק הדין מצמצם את סמכויות המבקשת ומביא לשיבוש עבודתה; תוצאות פסק הדין חורגות מעניינם הפרטי של הצדדים; התביעה עוסקת באופן הפעלת סמכויות המבקשת, הנהלים והנזקים הנגרמים מכוח הפעלת הסמכות; הבודקים של הרכב העידו ולא נחקרו בחקריה נגדית, ועל כן דבריהם הוכחו; המשיב 1, בעליו של הרכב, כלל לא התייצב לדיונים, ולא העיד בבית המשפט; בית המשפט לא קבע ממצאים עובדתיים, נמנע מלקבוע אם נעשה שימוש בעזרים הטכנולוגיים ולא קבע כממצא פוזיטיבי שעובדי המבקשת הם שגרמו לנזק; לא קבע מה התשתית העובדתית ומה העילה בגינה חויבה המבקשת; בית המשפט התעלם מהשאלות שהועלו בדבר סמכויות המערערת כרשות ציבורית ובדבר חובת הזהירות של המבקשת; טעה כשלא העביר את הדיון לבית משפט השלום בהתאם לסעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט, למרות שלא נתבקש על ידי הצדדים לעשות כן, הן בשל האקט השלטוני המותקף בתובענה והן בשל מורכבות התובענה והשאלות העובדתיות והמשפטיות שהיא מעלה; בחינת נהלי המבקשת אינה ראויה להתברר במסגרת תביעות קטנות; לחיוב כספי של המדינה יש השלכות תקציביות וראוי שתובענות נגדה יתבררו בפורום המתאים, בירור יסודי וראוי; יש בפסק הדין כדי לגרום עיוות דין; פסק הדין מצמצם את יכולת המבקשת לבצע חיפוש ובית המשפט קבע אחריות מוחלטת לכל נזק שנגרם במהלך חיפוש; פעולת המבקשת היא פעולה שלטונית הנכנסת בגדרו של סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב–1952; בית המשפט לא קבע ממצאים ביחס לרשלנות המבקשת ולעצם חיובה. כך לא קבע מה הדופי שנפל בהתנהלותה; סעיף 23 לפקודת המכס מקנה למבקשת חסינות, לצד סמכויותיה לחפש בכל כלי רכב, ואף סמכויות של שוטר בעניין עיכוב, חיפוש ומעצר ללא צו, וסעיף 201 לפקודת המכס מקנה להם חסינות נוספת. כך אף אם נגרם נזק לרכבו של המשיב 1, אין בכך די כדי לחייב את המבקשת בפיצויו; אף סעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] וסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) מקנים הגנה לפעולת המבקשת שבוצעו בהתאם לפקודה; המשיב 1, בעליו של הרכב לא התייצב כלל לדיונים ואילו המשיב 2 לא הוכיח זכות כלשהי ברכב. בהתאם לסעיף 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז–1976 משלא התייצב המשיב 1 יש לדחות את תביעתו, ומשהמשיב 2 לא הוכיח זכות כלשהי ברכב, דין התביעה להידחות גם בעניינו; לאור האמור ביקשה לקבל את הבר"ע.

מנגד, המשיבים תמכו בהותרת פסק הדין על כנו, והוסיפו וטענו, כי הבקשה גובלת בניצול לרעה של הליכי משפט ומהווים מטרד למערכת המשפטית; עיקר התובענה הוא בנזק שנגרם על ידי עובדי המבקשת לרכבם של המשיבים, תוך סטייה מהתנהגות סבירה של עובדי המבקשת, ואינו עוסק בסמכות המבקשת לערוך חיפוש בכלי רכב, כפי שנטען בבר"ע; טענות המבקשת, כי הבר"ע נוגעת לשאלה עקרונית ורוחבית בנוגע לסמכות המכס לבצע חיפוש טובין מוברחים או אמל"ח אינן במקומן; המדינה אינה פטורה מאחריות בנזיקיןו המבקשת התעלמה מסעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה); על פי הוראות סעיפים 13 ו-14 לפקודת הנזיקין, יש למדינה אחריות כלפי מעשה או פעולה של שלוחיה; יש להבחין בין אחריות המדינה לבין אחריות שלוחיה באופן אישי; המבקשת יכלה להוכיח טענותיה באמצעות אסמכתאות או צילומים ממצלמות האבטחה במעבר הגבול לגבי מצב הרכב לפני החיפוש; בית המשפט העדיף את גרסת המשיבים משיקולים של מהימנות והיגיון פנימי; בית המשפט, בפסקה האחרונה של פסק הדין, קבע עובדות על פיהם חייב את המבקשת; לאור האמור, ביקשו לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

3.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בתגובה ובתיק בית משפט קמא, מצאתי כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור.

יש ממש בטענות המבקשת, כי פסק הדין אינו כולל קביעת ממצאים עובדתיים או התייחסות למהימנות העדים באופן בהיר ומפורש ממנו ניתן ללמוד מדוע ביכר את גרסת המשיבים על פני גרסת המבקשת. בית המשפט לא נימק את ממצאיו, וכאשר העדיף את גרסת המשיבים – לא נימק את מסקנותיו. קביעה סתמית, לפיה ביהמ"ש מעדיף גרסה אחת על פני רעותה, בלא כל הסבר, אינה יכולה לעמוד לבדה ומבלי שתתבסס על הנמקה, בייחוד כאשר במקרה כמו שבפנינו עומדת גרסת המשיבים אל מול גרסת עובדי המבקשת, אשר בדקו את הרכב במעבר הגבול, כעדות מול עדות. יתרה מכך, עובדי המבקשת לא נחקרו על עדותם, ולכן דחיית גרסתם מחייבת התייחסות מיוחדת.