רת"ק 18773-08-15 נוג'ידאת נ' נוג'ידאת

1.בתביעה שהגיש לבית המשפט קמא טען המשיב, כי הוא מחזיק בזכויות חכירה בחלקה מושא ההתדיינות. הוא הוסיף ותיאר, כי בשנת 2010 פלש המבקש לחלקתו ועיבד אותה, ולאחר התערבות של מכובדים הוסכם, כי המבקש ישלם לו סך 1,200 ₪ לכל שנה, אלא שהמבקש לא עמד בדיבורו. מכאן תביעתו, שאת סכומה העמיד המשיב על סך של 4,800 ₪ עבור ארבע שנות עיבוד (ועוד 1,000 ₪, שכר טרחת עורך הדין שערך את כתב התביעה).

2.להגנתו טען המבקש, כי לא פלש לחלקה ולא עיבד אותה.

3.בתומה של התדיינות קיבל בית המשפט קמא את גירסת המשיב כמהימנה, ודחה כחסרת מהימנות את זו של המבקש. בערבו של יום נתקבלה התביעה, המבקש חויב במלוא סכום התביעה, ולכך נוספה פסיקת הוצאות בסך של 3,000 ₪.

4.על פסק דין זה מלין המבקש, בבקשת רשות ערעור שהניח לפניי, ובו הוא כופר בזכויותיו של המשיב בקרקע (שכן תעודת עובד הציבור שהוצגה במשפט נקבה בשם עלי נוג'ידאת כבעל הזכות בקרקע, בעוד ששמו של המשיב הוא עדנאן נוג'ידאת), כמו גם בעיבודה של הקרקע על ידו. הוא טוען, כי זו עובדה בידי אדם אחר. לכך הוא מוסיף טענות מטענות שונות, כגון שלא צורפו כלל הבעלים במושע בחלקה, ועוד טענות שלא בא זיכרן בהתדיינות בבית המשפט קמא.

5.לאחר שעיינתי בחומר שהובא לפניי ושקלתי בטענותיו של המבקש, לא ראיתי בבקשה כל ממש, ולכן אדחנה על אתר, בגדרה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ביסודו של דבר עותר המבקש להתערבותי בממצאים שבעובדה שקבעה הערכאה המבררת, ובכגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור לעשות, לא כל שכן כאשר הממצאים נסמכים על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים. אגב כך אציין, כי טענת המבקש, הכופרת בזכותו של המשיב בקרקע כשהיא נסמכת על תעודת עובד הציבור, לא זו בלבד שלא נטענה על ידו בכתב ההגנה, אלא שנראה כי היא נטענת שלא בתום לב, שכן לכל היותר ניתן לראות בציון השם "עלי" כטעות סופר או ליקוי מה שנפל בתעודה, שהרי שמו המלא של המשיב הוא עדנאן עלי, ופשיטא שהתעודה – שהוא עצמו הגיש לבית המשפט – התייחסה אליו.

מכל מקום, כאמור, בממצאים שבעובדה אין כל מקום להתערבותי, ועל פיהם פלש המבקש לחלק מן הקרקע שהוקצתה (על ידי הימנותא) למשיב. לעובדה כי עניין לנו בקרקע במושע אין כדי לסייע בידי המבקש. תחילה אזכיר שוב, הוא לא התכחש בכתב הגנתו לזכותו של המשיב בקרקע, ולכן אין הוא יכול לטעון עתה כנגד זכותו. וזכות זו של המשיב היא זכות להחזיק בחלק מסוים מן החלקה (שגודלה כעשרה דונם), שהרי לשימושו נמסר חלק זה בלבד, מידי הבעלים כאמור. בזכות זו פגע המבקש, כאשר פלש לכברת הקרקע שניתנה כאמור למשיב על ידי הבעלים. על כל אלה אוסיף, כי די היה לו, למשיב, בכך שהוכיח את ההסכם שנכרת בסיוע מכובדים, לפיו התחייב המבקש לשלם לו סך 1,200 ₪ לכל שנת פלישה/עיבוד. משנתקבלה גירסה זו, בה אין כל מקום להתערבותי, שומה היה על המבקש לקיים את התחייבותו ההסכמית, ולשלם את שהתחייב.

6.המבקש מוסיף בבקשתו טענות נוספות, מן היקב ומן הגורן, שרובן ככולן לא הועלו בפני הערכאה קמא, ולכן אין להעלותן בפני ערכאת הערעור. על כן אינני רואה ליתן דעתי עליהן, אף כי על פני הדברים נראה, כי אין בהן ממש.

7.סוף דבר – הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ה, 18 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.