רת"ק 16984-05-16

.

ובענייננו, פסק דינו של בית המשפט ניתן, כאמור, ביום 21.03.2016 ונמסר לידי הצדדים במועד הדיון.

מכאן, שבקשה זו הוגשה באיחור של חודשיים בקירוב.

3.מאחר והמועד להגשת הבר"ע, אותו מבקשת המבקשת להאריך, הינו מועד הקבוע בחוק, חלה הסיפא של תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת, כי בית המשפט מוסמך להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הלכה היא, כי רק נסיבות חיצוניות, שאינן בשליטת בעל הדין, נכנסות בגדרו של ה"טעם המיוחד" המצדיק את הארכת המועד, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, בדרך כלל אין הצדקה להארכת מועד שהוחמץ (ר', למשל, בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996) וכן, רע"א 10436/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2008(2), 898 , 900 (2008)). גם טעות אנוש או כל טעות אחרת אינם בבחינת טעם להארכת מועד כשלעצמם, אלא אם מצטרף אליהם טעם אחר.

במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית המשפט גם משקל למידת האיחור בהגשת ההליך, ויפים לעניין זה דבריה של כב' הנשיאה ד' ביניש בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן (מיום 23/8/06) ולפיהם:

"ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך".

לצד משך האיחור יש לבחון גם את סיכויי הערעור. ככל שמדובר בסיכויים נמוכים, נחלשת ההצדקה לתת ארכה, כאשר בחינה זו נעשית הן מנקודת מבטו של בעל הדין שכנגד והן מנקודת מבטו של האינטרס הציבורי בכל הנוגע לסופיות הדיון וודאות משפטית בקיום סדרי דין.

לא מיותר לציין, כי בסופו של דבר, הכלל הוא, ששאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין.

4.ובענייננו, לא רק שהמבקשת לא הראתה טעם מניח את הדעת לאיחור, אלא שטענותיה בדבר הנסיבות לאיחור לא נתמכו בתצהיר חתום; האישור שצרפה הינו זימון למרפאה ולא אישור על קיומו של ניתוח, אשפוז, או כל אישור רפואי אחר שמעיד על מצבה; ולא הוכח כי נבצר ממנה להגיש בקשת רשות ערעור בתקופה האמורה.

יתר על כן, עיון במסמכי ביהמ"ש קמא ובפרוטוקול הדיון, מגלה כי המבקשת הודתה כי פרעה את ההמחאה העודפת, ועשתה כן על דעת עצמה במטרה לקזז את עלויות שיפוץ הדירה. בית משפט קמא הבהיר למבקשת בפסק דינו, כי היה באפשרותה להגיש תביעה שכנגד, או לחלופין לפתוח בהליך עצמאי בכל הנוגע לנזקים אלו ואחרים שנגרמו לה לטענתה, ומכאן, שבכל מקרה סיכוייה של בקשת רשות הערעור לגופה קלושים.

מעבר לכך, המבקשת לא בקשה לזמן את העד שיכול היה לתמוך בטענותיה הנוגעות למצבו הירוד של הבית, ויחד עם הודאתה בפירעון ההמחאה, הרי שפסק דינו של בית משפט קמא מבוסס בעקרו על ממצאי מהימנות.