רת"ק 16425-04-15 מרמלשטיין ואח' נ' מגדלי מירב (1990) בע"מ

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה (כב' הרשמת אושרית הובר היימן) ביום 10.3.15.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 14.4.15 כשהיא נתמכת בתצהיר של המבקש 2 אולם באופן תמוה למרות שהנ"ל כלל לא חתם על התצהיר, אושרה חתימתו על ידי עורך דין. לטענת המבקש 2, פסק הדין התקבל אצל המבקשים ביום 20.3.15 כאשר רק ביום 14.4.15 התברר לו שהמועד האחרון להגשת בקשת הערעור הוא ביום 14.4.15. המבקש טען כי אינו בקי ברזי המשפט והיה בטוח שלרשותו עומדים 45 ימים להגשת ערעור ולכן לא הספיק להכין את בקשת רשות הערעור. לטענתו, רק ביום 14.4.15 יצר קשר עם עורך דין שייצג אותו בהליך. לטענת המבקש, הוא משוכנע שבית המשפט קמא טעה בהחלטתו וברשותו נימוקים טובים ומשכנעים לביסוס טענותיו בערעור. הבקשה היא הארכת מועד של 14 ימים נוספים להגשת בקשת רשות הערעור.

בתגובה לבקשה טענה המשיבה כי המבקשים לא מילאו אחר הוראות בית המשפט ולא שילמו ההוצאות שנפסקו נגדם. המשיבה הוסיפה וטענה שהמבקשים יוצגו בהליך בבית משפט קמא, כך שאף עו"ד יורם בלום, שהוא ככל הנראה אביה של המבקשת, נכח בדיון. ביום 10.3.15 ניתן פסק הדין לפיו נדחתה התביעה והמבקשים חוייבו לשלם הוצאות בסך של 1,000 ₪. ביום 15.3.15 התקבל פסק הדין אצל המשיבה באמצעות דואר רשום ולכן סבורה המשיבה שבזמן זה התקבל גם פסק הין אצל המבקשים והם נמנעו במכוון מצירוף אסמכתא המעידה על המועד בו קיבלו את פסק הדין. במסגרת פסק הדין צוין במפורש שבקשת רשות ערעור תוגש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים. רק ביום 12.4.15 הגישו המבקשים בקשה כללית וסתמית לאורכה שאינה מפרטת ולו סיבה אחת למתן הארכה. הבקשה אף הוגשה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים לאחר שהמבקשים לא פעלו בהתאם להחלטת בית המשפט ולא שילמו למשיבה את הוצאותיה שנפסקו בפסק הדין. גם אם אכן קיבלו המבקשים את פסק הדין ביום 20.3.15, הרי שבקשתם לאורכה הוגשה באיחור ולאחר שהמועד חלף זה מכבר. שכן היה עליהם להגיש בקשת הארכה לכל המאוחר עד ליום 4.4.15. כך גם סיכויי הערעור קלושים, בית משפט קמא שמע באריכות טענותיהם ונתן פסק דין מפורט בו דחה את הטענות. המבקשים לא הצביעו על טעם מיוחד מדוע יש לתן להם זכות לערעור ובפרט להגשת ערעור באיחור. בשים לב להחלטת בית משפט קמא, נוצרה אצל המשיבה ציפייה לסופיות הדיון.

בתשובה לתגובה טען המבקש כי הבקשה להארכת מועד הוגשה ללא נימוקי הערעור, אותם לא הספיק לכתוב טרם הגשתה וזאת רק על מנת לקבל אישור בית המשפט לדחיית המועד להגשת בקשת רשות הערעור. בבקשה חזרו המבקשים על נימוקיהם בבקשה וכן הוסיפו כי קיבלו את פסק הדין ביום 20.3.15 והיו משוכנעים שבאפשרותם להגיש בקשת רשות ערעור עד ליום 4.5.15. לאחר שעמדו על טעותם, העבירו המבקשים באופן מידי בפקס למזכירות בית המשפט, למחרת פגרת פסח, ביום 12.4.15, הנכלל במניין 15 הימים להגשה על פי סדרי הדין את שתי הבקשות, בקשה לדחיית מועד להגשת ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לקבלת החלטות בית המשפט. עקב תקלה במזכירות בית המשפט, נקלטה הבקשה לדחיית מועד ביום 14.4.15. המבקשים לא היו מיוצגים בבית משפט לתביעות קטנות, ערכאה שבה ממילא לא מתאפשר ייצוג. כן חזרו וטענו המבקשים כי המשיבה הפרה הסכם המכר ופעלה בחוסר תום לב וברשותם נימוקים טובים המבססים טענותיהם בערעור.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, דין הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור להתקבל.

להארכת מועד להגשת ערעור נדרש טעם מיוחד, לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הנדרש לגבי כל מועד שנקבע בחיקוק.

שני שיקולים עיקריים ניצבים בפני בית המשפט עת בוחן הוא בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור או ערעור. האחד עניינו הנסיבות שגרמו לאיחור, והשני הוא סיכויי ההליך.

הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל הדין. לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, כגון תקלה או טעות שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)).

ככל שהאיחור ארוך יותר, ייטה בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד, הגם שאף כאשר מדובר באיחור קל, לא תינתן הארכת מועד כדבר שבשגרה, אלא אם כן הוכיח המבקש קיומו של טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06)).

שיקול נוסף שיש לו משקל נכבד אם ליתן ארכה הוא סיכויי המבקש בהליך לגביו מתבקשת הארכה (בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (20.3.12).