רשף נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

בקשה לאישור הסדר פשרה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן - הבקשה לאישור הסדר הפשרה), לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות).

המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן - בקשת האישור) נגד המשיב - בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן – המשיב או הבנק).

עניינה של התובענה בטענה, שהמשיב הפר את הוראת הדין ביחס ללקוחות המנהלים פקדון ללא תנועה (להלן – פקדון ללא תנועה) כהגדרתם בפקודת הבנקאות, 1941 (להלן – הפקודה).

סעיף 13ב(א) לפקודה מטיל על תאגיד בנקאי חובה ליצור קשר עם בעל פקדון ללא תנועה סמוך למועד פירעונו של הפקדון. באשר לפקדון שבעליו לא אותר תוך חודשיים, סעיף 13ב(ג) מטיל על התאגיד הבנקאי חובה להשקיע את הכספים המצויים בפקדון (להלן – חובת השקעה). סעיף 13ב(ד) קובע, שהסעיף לא יחול על פקדון ללא תנועה בסכום שאינו עולה על מאה שקלים (או על סכום אחר שקבע הנגיד באישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת).

לטענת המבקש, המשיב לא עשה מאמץ סביר לאיתור בעלי הפקדונות ולהשבת הכספים המצויים בהם ולחלופין, להשקעתם. המשיב אף לא פעל להעברת הכספים שבפקדונות, כנכס עזוב, לאפוטרופוס הכללי. תחת זאת, המשיך המשיב לגבות מבעלי הפקדונות עמלות ניהול.

בנוסף, במקרים בהם הושבו הכספים לבעליהם, ההשבה נעשתה בערכים נומינאליים נכון ליום סגירת הפקדון, ללא הצמדה וריבית.

בתשובה לבקשת האישור דחה המשיב את טענות המבקש וטען, שדין בקשת האישור להידחות על הסף ולגופה.

לטענת המשיב, יש להבחין בין פקדונות ללא תנועה בסכומים שמתחת לחובת ההשקעה לבין פקדונות שמעל לחובת ההשקעה. ההבחנה מהותית בשל היחס השונה בדין ובהוראות בנק ישראל לפקדונות שמעל לחובת ההשקעה.

המשיב טוען, שהמבקש הוא בעל פקדון שמתחת לחובת ההשקעה ואינו יכול לייצג קבוצת בעלי פקדונות שמעל לחובת ההשקעה, אשר לגביהם, מקיים המשיב גם את חובת האיתור וגם את חובת ההשקעה.

סגירת הפקדונות נעשתה בהתאם לדין, לטובת בעליהם, על מנת שהעמלות המשולמות עבור ניהול הפקדון לא תגרענה את הכספים הנמצאים בו ועל מנת להקטין חשיפה למעילות.

המשיב הוסיף, שבשים לב לכך שהקבוצה (ככל שקיימת כזו), מתייחסת רק לבעלי פקדונות שמתחת לחובת ההשקעה, גביית העמלות והשבת הסכומים בשיעור נומינאלי, נעשו כדין. הצמדת כספי הפקדון לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 (להלן – חוק פסיקת ריבית), לה טוען המבקש, סותרת את הוראת ההסדר בדין שקובע במפורש חובת השקעה רק ביחס לפקדונות שמעל לסכום מסוים. הצמדה תוביל לתוצאה לא סבירה לפיה, דווקא בעלי פקדונות ללא תנועה מתחת לגובה ההשקעה ייהנו מתשואה גבוהה יותר על היתרה שבפקדון, הן ביחס לבעלי פקדונות ללא תנועה שמעל לחובת ההשקעה והן ביחס לבעלי פקדונות המבצעים תנועות בפקדון באופן תדיר.

בנוסף טען המשיב, שלמבקש אשם תורם בהזנחת חשבון הפקדון.

חרף הטענות שהעלו הצדדים ומבלי להודות באיזו מהן, הגיעו לכלל הסכמה בדבר הסדר פשרה.

עיקרי ההסכמות שהושגו בין הצדדים:

חברי הקבוצה המיוצגת הם כל לקוחות הבנק הקיימים, או יורשיהם החוקיים, אשר היו בעלי פקדונות ללא תנועה, שהתנהלו בבנק, בהם יתרת זכות, ואשר הבנק סגר אותם, כאשר - נכון ליום סגירת חשבונם, יתרת הזכות בחשבון הייתה כזו שבהתאם לסעיף 13(ב')(ד') לפקודת הבנקאות אין לבנק חובה להשקיע את הכספים בהתאם להוראות צו הבנקאות (פיקדונות ללא תנועה), התש"ס - 2000, אשר נקבע מכוח סעיף 13(ב')(ג') לפקודת הבנקאות, דהיינו – בעלי פקדונות שמתחת לחובת ההשקעה (להלן – חברי הקבוצה).

בעלי פקדונות שמעל חובת ההשקעה לא נכללים בקבוצה המיוצגת, הסדר הפשרה לא חל עליהם ואינו מהווה לגביהם מעשה בית דין.

לצורך גיבוש הסדר הפשרה ערך המשיב אומדן של התשלומים אותם יש להשיב לחברי הקבוצה. בהתאם לאומדן זה, סך כספי הפקדונות שנסגרו, עמד על סך נומינאלי כולל (נכון ליום סגירתם) של 20,303,136 ₪ (להלן - סכום ההשבה הנומינאלי הכולל).

המשיב פועל זה מספר שנים לאיתור חברי קבוצה שפקדונם נסגר והעביר את כספי הפקדון לחברי קבוצה שאותרו.

מתוך סכום ההשבה הנומינאלי הכולל הושב סך של 8,087,987 ₪ לבעלי פקדונות שאותרו ואלו נותרו זכאים לתשלום הפרשי הצמדה וריבית.