רשמת תמר סנונית פורר: ערבון תקנה 519

1.       בפניי בקשה להפקדת עירבון על ידי המשיבה-הנתבעת בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). המבקש טוען כי יש לחייבה בערבון בסך 25,000 ש"ח לכל הפחות.

2.       הצדדים נישאו ביום 17.10.1968.

3.       המשיבה הגישה תביעה רכושית כנגד המבקש, ותובעת במסגרתה מחצית משווי הדירה הרשומה על שמו של המבקש בישראל שנרכשה בשנת 2004. המבקש טוען כי הדירה נרכשה מכספים שמקורם בנכסיו מלפני הנישואין.

4.       המבקש טוען כי יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להוצאותיו מאחר והמשיבה גרה בצרפת ואין לה כל רכוש או נכסים הרשומים על שמה בישראל, דבר שיקשה על המבקש להיפרע מהמשיבה באם יינתן פסק דין לטובתו.

5.       מנגד טוענת המשיבה כי מקום מגוריה וכן פרטי נכסיה ידועים למבקש וכי הוא עצמו מתגורר בצרפת חלק מהשנה, כך שאין לקבל את טענת המבקש כי לא יהיה לו מניין להפרע. כמו כן טוענת המשיבה כי אין להכביד על תושב זר אשר נאלץ לתבוע אזרח ישראלי על מנת להגן על זכויותיו הבסיסיות במסגרת התביעה הרכושית.

6.       תקנה 519(א) לתקנות קובעת כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

6.       הפקדת עירבון נועדה להבטחת המבקש שמא ייצא נפסד בשל אי יכולתו לגבות את ההוצאות אם ייפסקו לטובתו. ראה: בש"א (חי') מהלא נ' מהלא (פורסם בנבו).

7.       הכלל הוא שתובע בערכאה ראשונה אינו חייב לתת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. אולם במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט, ניתן במסגרת תקנה 519 לתקנות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאות הנתבע. חיוב שכזה ייעשה רק בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות ולא כשגרה:

"בתי משפט נוהגים במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, ומקובל, כי
 אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה
 לבית המשפט (ראו: 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי, מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)647,650), והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות קניין של התובע (ראו: ד"ר ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 35). תקנה 519 לתקנות סדר דין אזרחי מאפשרת להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך משפטי. התקנה נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה, קלושים, כמו במקרה שלפנינו."

ראה: ע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ (פורסם בנבו)

9.       במקרה דנן, עיקר טענותיו של המבקש נסמכות על כך שהמשיבה חיה בצרפת ואין לה כל נכסים ורכוש בישראל. אולם כבר נפסק לא אחת - כי העובדה כי התובע הינו תושב זר, אין בה כשלעצמה כסיבה יחידה די על מנת לחייבו בהפקדת ערבון כאמור בתקנה 519:

"[...] מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידו להצביע על נכסים הנמצאים בישראל כך שיקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ)

[...].  עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו: רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו".

ראה: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים פ"די נח(5) 865, 869.

וכן ראה: בג"ץ 269/01 רסולי נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח'  (פורסם בנבו)

 10.    המבקש לא הראה כל טעם נוסף ממשי ומוחשי מעבר להיותה של המשיבה תושבת חוץ. גם על פי כתבי טענותיו שלו ידוע לו היקף נכסיה של המשיבה ומיקומם בחו"ל.

11.     יתרה מכך, עסקינן בתביעה רכושית שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בין בני זוג שנישאו בשנות ה-60' של המאה הקודמת ובדירה שנרכשה בשנת 2004 - במובן זה אני סבורה כי יש ליתן למשיבה את יומה בבית המשפט מבלי לשים כבלים של הפקדת ערובה. בבקשה לא הצליח המבקש להראות כי סיכויי התביעה קלושים.