רשלנות רפואית של ביה"ח בטיפול באישה הרה.

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        המערערת 1 נולדה להוריה, המערערים 2 ו-3 (כולם המשיבים בערעור שהוגש מטעם ד"ר שעבני ובית החולים) בבית החולים מוקאסד - לאחר שהופנתה לשם על-ידי בית-החולים אליו פנתה תחילה, בית החולים "הסהר האדום" שבירושלים - הוא המשיב מס' 1.

           המשיב 2, ד"ר שעבני, הוא הרופא אשר ביצע את בדיקות המעקב במהלך הריונה של המערערת 2. היה זה הריונה הראשון והוא אובחן כהריון רב עוברים - הריון של תאומים.

           בשבוע ה-23 להריונה, אובחן אצל המערערת 2, פער בהתפתחותו של עובר אחד לעומת משנהו. בשבוע ה-32 להריונה, לאחר שהמערערת 2 ביקרה במרפאתו הפרטית של המשיב 2, הוא צייד אותה במכתב הפנייה אל המשיב 1 - בית החולים - ובו ציין כי עליה לפנות לבית-החולים כל אימת שתחוש בכאבים או בצירים וכן בכל מקרה בו תתעורר בעיה כלשהיא במהלך ההריון. הוא אף הנחה את המערערת להציג את מכתבו בבית החולים ולבקש כי הוא עצמו ייקרא לשם מיד עם בואה למקום.

           ביום 24.5.96, בהיותה בשבוע ה-35 להריונה, חשה המערערת בכאבים והבחינה בירידת מי השפיר. היא פנתה לבית-החולים - המשיב 1 - כשהיא מלווה בבעלה - המערער 1 ובאימו.

2.        בית המשפט המחוזי, שנתן אמון מלא בעדותם של המערערים 2 ו-3 ושל אימו של המערער 3, קבע כי הם הגיעו לבית החולים המשיב ושם סרבו לקבל את המערערת 2, אף שהציגה את מכתבו של המשיב 2. בדלפק הקבלה לא מצאו איש. בקומה השלישית פגשו באחות, עובדת בית החולים, ומסרו לה את מכתב ההפניה. אחד מרופאי בית החולים ראה את המכתב ואז נאמר לה כי בית החולים אינו מטפל בלידה של תאומים והיא הופנתה לבית החולים מוקאסד הסמוך. שהייתם של המערערים 2 ו-3 בבית החולים הסהר האדום, נמשכה, כך קבע בית המשפט, כ-35 דקות. גרסת המשיבים כי המערערים 2 ו-3 לא היו כלל בבית החולים במועד האמור וכי מכל מקום לא נתעכבו שם נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי מהימנה. בית המשפט קבע כי המערערת 2 שולחה מבית החולים המשיב לפנות בוקר, בלא שקיבלה טיפול ובלא שנעשתה אבחנה באשר למצבה. לאחר מכן היא נתקבלה בביתה חולים מוקאסד כשהיא בתהליך לידה בעקבות צניחת חבל הטבור.

           בעת קבלתה בביתה חולים מוקאסד, נבדקה המערערת 2, ונמצא כי אחד העוברים היה מצוי בתנוחת עכוז כשהוא סובל ממצוקה עוברית קשה ואילו ליבו של השני לא פעם. התאומה הראשונה חולצה בניתוח קיסרי במצב של תשניק קשה ביותר והיא סובלת משיתוק מוחין ופיגור שכלי קשה. התאומה השנייה חולצה ללא רוח חיים.

3.        בית המשפט המחוזי, לאחר שקבע את הממצאים העובדתיים ובחן את חוות-הדעת הרפואיות שהוצגו מטעם בעלי-הדין מצא כי המשיבים 1 ו-2 התרשלו בטיפולם במערערת 2 עובר ללידת התאומות.

           המשיב 2, הרופא אשר טיפל במערערת 2 במהלך הריונה, נמנע מלקיים תרשומת מסודרת אודות בדיקות המעקב שביצע ולא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי קיים מעקב סביר. נהפוך הוא, בית המשפט מצא, גם לאור חוות-הדעת של המומחה הרפואי מטעם המשיבים, כי מעקב ההריון לא היה תקין, חלק מן הבדיקות לא נעשו, הופר הסטנדרט המקובל לגבי בדיקות אולטרה-סאונד וחלבון עוברי ולא נרשמו הנחיות למערערת 2 באשר להתנהגותה במהלך ההריון. המשיב 2, כך נקבע, התרשל גם בכך שאף שידע כי הוא עשוי להיעדר מן הארץ בתקופה הקריטית ללידה, נמנע מליידע רופא מחליף על מצבה של המערערת 2, ונמנע ממתן הנחיות לעובדי בית החולים המשיב 1 אליו הופנתה על-ידו.

4.        אשר למשיב 1, בית החולים "הסהר האדום", מצא בית המשפט המחוזי כי הוא התרשל בעצם סירובו לקבל את המערערת 2 למען תלד בו, ובשל מחדלו לבדוק אותה, חרף מצבה וחרף מכתב ההפניה שאחזה. בבית-החולים לא נמצאו רישומים באשר לשעת הגעתה של המערערת 2 למקום, ובאשר למה שהתרחש במהלך שהייתה שם.  באלה, כך פסק בית המשפט, הוסב למערערים נזק ראייתי ובשל כך הועבר לכתפי המשיב 1 הנטל להוכיח כי לא התרשל וכי לא נתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין התוצאה הקשה בה נסתיימה הלידה - וזאת בכל הנוגע להתייצבותם של המערערים 2 ו-3 ואימו של המערער 3 בבית החולים, זמן הגעתם ושעת עזיבתם - ככל שאלה נחוצים לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי בין ההשתהות הזו לבין הנזק שנגרם למערערת 1.

5.        בית החולים אליו הגיעה המערערת 2 לראשונה היה אמור, כך נקבע בהסתמך על דברי המומחים, לבצע בה ניתוח קיסרי מיידי; אפילו לא היה בכוחו של בית החולים המשיב לטפל במערערת 2, היה אמור לגרום להעברתה המיידית לבית החולים אחר, להודיע לאותו מוסד כי המערערת 2 בדרכה אליהם ולקצר את זמן תחילת הטיפול בה, זמן שהיה קריטי בנסיבות העניין. במחדלם הפרו, כך נקבע, את הוראות משרד הבריאות.

6.        בית המשפט המחוזי קבע כי נכותה של המערערת 1 נגרמה בשל האירועים החמורים שהתרחשו סביב הלידה וכי הנזק המוחי שנגרם לה הוא תוצאה של האירוע ההיפוקסי-איסכמי שהתרחש במהלך הלידה. עצם צניחת חבל הטבור לא גרמה לנזק, במקרה זה, כך נקבע, וטיפול ראוי ומיידי עם הגעת האם לבית החולים "הסהר האדום", המשיב, היה יכול למנוע את הנזק למערערת 1. למסקנות אלה הגיע בית המשפט לאחר שבחן את עדויות המומחים כולם, את חוות-הדעת הרפואיות, את העדויות שבאו לפניו ואת הספרות המקצועית. עם זאת, מצא בית המשפט כי המערערת 2 תרמה באשמה, בשיעור 25%, לתוצאה המזיקה, בשל שנמנעה מביצוע מקצת מן הבדיקות אליהן הופנתה על-ידי המשיב 2 ובשל שלא הקדימה את בואה לבית החולים מיד עם תחילת הצירים.

7.        בית המשפט המחוזי פסק כי מוטב לה למערערת 1 לשהות במוסד המתאים למגבלותיה - ולא בביתה - וזאת בשל מצבה הקשה והמיוחד. בשל מצבה גם נקבע כי תוחלת חייה תסתיים בגיל 60. כשקביעות אלה בידיו - פנה בית המשפט המחוזי להעריך את נזקי המערערים. הוא פסק לה פיצויים בגין נזק לא ממוני בסכום של מליון ש"ח. את הפסדי כושר ההשתכרות ב"שנים האבודות" בסכום של 691,000 ש"ח, ביסס בית המשפט על-פי השכר הממוצע במשק (כולל שכרם של עובדים זרים ועובדים מן השטחים), ועל ההנחה שתשהה במוסד סיעודי עליו תהא כלכלתה. בנוסף לכך, פסק למערערים 2 ו-3 פיצוי גלובאלי בסך 35,000 ש"ח בגין הפסדי שכר לעבר, הוצאות ניידות למערערת 1, לעבר ולעתיד, בסך 509,000 ש"ח והוצאות סיעוד בסך 3,000 ש"ח לחודש עד להעברתה למוסד ותשלומים בגין הוצאות אחרות.

           מסכום הפיצויים נוכו 75% מתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

8.        המערערים - המערערת 1 והוריה, והמשיבים - הרופא המטפל ובית החולים "הסהר האדום" מערערים, כל אחת מקבוצות בעלי-דין אלה, מטעמם, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           המשיבים סבורים כי ראוי היה לדחות את התובענה שהוגשה נגדם בשל שלא הוכחה התרשלותם בטיפול הרפואי והן בשל אשמה התורם של המערערת 2, שהגיעה לכדי 100% - לטענתם. הם טוענים כנגד הקביעה כי נכותה של המערערת 1 נגרם בקשר ללידה וכי בית החולים "הסהר האדום" סירב לקבלה. גם מועדי ההגעה ומשך השהות של המערערת 2, כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי - אינם נכונים לדעת המשיבים, ומכל מקום, כך הם סבורים, לא נתקיים קשר סיבתי בין מחדלי בית החולים לבין התוצאה.           אשר למשיב 2, הם סבורים כי הוא ערך את הבדיקות הרפואיות הנדרשות למערערת 2 ואילו היא לא שעתה להוראותיו.

           הפיצוי שנפסק למערערים, לדעת המשיבים, הוא על הצד הגבוה, חורג מן הנהוג ומתבסס על הערכה מוטעית של תוחלת החיים. לא היה, לדעתם, מקום לפסוק את הסכומים שנפסקו בגין הוצאות ניידות וסיעוד, וגם רכיב הפיצוי בגין הפסדי השתכרות של המערער 3 הוא גבוה, לדעתם.

9.        המערערים מצידם סבורים כי סכומי הפיצוי שנפסקו להם נמוכים מן הראוי. לא היה מקום, לדעתם, לקבוע כי המערערת 1 תשהה במוסד כל חייה, לקבוע כי קוצרה תוחלת חייה ולהפחית מן הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות. גם הסכומים שנפסקו בגין הוצאות הניידות והסיעוד נמוכים, לטעמם, ואילו הסכומים שנוכו בגין תגמולי הביטוח הלאומי גבוהים, לשיטתם.

10.      דין הערעורים להידחות.