רשות שמורות טבע - תביעות נ' מרימי

הכרעת דין

הנאשמת מואשמת בכך שביום 29.5.07 בנחל ערוגות, שהתה בתחום השמורה עם קבוצת מטיילים לאחר השעה 17:00, היא שעת הסגירה של השמורה למבקרים. כתב האישום מתייחס לשתי עבירות, שהייה בשמורה מעבר לשעות שנקבעו בניגוד לתקנה 3 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) תשל"ט 1979 (להלן: "התקנות") וסעיף 57 (ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה תשנ"ח 1998 (להלן: "החוק") ואי ציות להוראות הרשות ופקחיה בניגוד לתקנה 15 לתקנות וסעיף 57(ב) לחוק.

תקנה 3 לתקנות קובעת:

"לא ייכנס אדם לשמורה ולא יימצא בתחומה אלא בימים ובשעות שקבע מנהל הרשות ושפורסמו על לוח שהוצב בכניסה לשמורה."

תקנה 15 לתקנות קובעת:

"אדם הנמצא בתחום השמורה יציית להוראות פקח ולכל הוראות הכלולות בהודעות הרשות הבאות להבטיח ביצוע תקנות אלה."

שתי התקנות הן מסוג ברירת משפט. מנוסח התקנות עולה כי העבירות אינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, כלומר, מדובר בעבירות של אחריות קפידה.

טענות הצדדים והראיות שבאו בפני

אין למעשה מחלוקת על העובדות. הנאשמת מסכימה היום והסכימה מיד כשניתן לה הדוח (גם אם לא חתמה עליו), כי יצאה באיחור מן השמורה ואף הסכימה כי פקחית של המאשימה פגשה אותה במפל הנסתר והבהירה לה שעליה להיות עד השעה 17:00 מחוץ לשמורה.

הפקח מטעם המאשימה ציין בעדותו, כי ככלל, בשעה 16:00 הפקח שנמצא בתוך השמורה (במקרה זה הייתה הפקחית ציפי וינקלר, אשר לא הגיעה לעדות והמאשימה וויתרה על עדותה), מגיע לאנשים שנמצאים במפל הנסתר ומבקש מהם להתחיל לצאת החוצה וניתן להגיע ליציאה גם אם יוצאים עד שעה 16:15 (ע' 9 ש' 16-18). עוד ציין הפקח, כי בשעה 16:15, כשהנאשמת החלה ביציאה מן המפל הנסתר, לא הייתה מניעה כי תחזור במסלול בו הגיעה, אשר לטענתה הוא קל יותר להליכה, ועל אף שבשעות השיא של הביקור בשמורה, חזרה במסלול זה יכולה ליצור התנגשויות עם קבוצות שנכנסות לכיוון המפל, הרי שבשעה 16:15, אין עוד כניסה לשמורה ועל כן אין סכנה כזו וגם בדרך זו יכולה הייתה הנאשמת להביא את הקבוצה ליציאה מן השמורה בזמן. (ע' 10 ש' 8-11).

בדיון בפני, טענתה של הנאשמת הייתה כי לא ראוי היה להטיל עליה את הקנס שהוטל עליה (ברירת המשפט), משום שהאירוע התרחש ביום חם מאוד, היא הובילה קבוצה של ילדים בכיתה ד' ובשמורה היה עומס רב. לטענתה, אילו האיצה בילדים בדרך מן המפל הנסתר ליציאה מן השמורה, ללכת מהר יותר על מנת להגיע בשעה 17:00 לשער השמורה, הייתה מסכנת את שלומם של הילדים, הן מבחינת האפשרות שיתעלפו עקב החום והמאמץ והן מבחינת האפשרות שיפלו, שכן מדובר בשביל שבחלק מן הדרך צר וניתן ללכת בו רק בטור ומצידו פעורה תהום (לגבי עומק התהום הייתה מחלוקת, אולם אין ספק שגם תהום של 4,5 מטרים כפי שהסכים פקח המאשימה שיש שם, יכולה לסכן ילדים בכיתה ד' ע' 8 ש' 7-11)).

הפקח מטעם המאשימה, בעדותו בפני, טען כי הנאשמת נכנסה עם הילדים בשעה 13:00 ומדובר במסלול שניתן לעשותו בשעתיים (הלוך וחזור) ועל כן אם מצאה עצמה הנאשמת באיחור לצאת, הדבר נובע מתכנון לקוי שלה ועליה לקחת אחריות לכך. עוד טען הפקח, כי בשביל המוביל למפל הנסתר, יש שני מקומות בהם ניתן לחתוך לכיוון השביל בו יוצאים מן השמורה (בלי להגיע למפל) ועל כן, ככל שהנאשמת ראתה כי ההליכה איטית והזמן לא יספיק לה, היה עליה להפעיל את שיקול דעתה כבר אז ולהוציא את הילדים מן השמורה בזמן. הפקח ציין כי כעשר דקות הליכה מהכניסה, יש בריכה ראשונה ועל כן למעשה גם אם לא מגיעים למפל הנסתר, אפשר להשתכשך שם ולחזור לכניסה (ע' 5 ש' 17-21).

הנאשמת, בחקירתה הנגדית, ציינה כי הבחינה בעומס הרב בשמורה, מתחילת המסלול (ע' 13 ש' 7,8) והסבירה, כי לא ציינה עניין זה בפנייתה למאשימה לביטול הקנס (ת/3), משום שלא רצתה במכתב בו היא מבקשת התחשבות, להטיח האשמות במאשימה. הנאשמת הסבירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שבבחירה בין שמירה על כללי משרד החינוך שעניינם בטחון הילדים, לבין שמירה על כללי רשות הטבע והגנים, היא מחויבת לראשונים "... המדריך צריך להתמודד איתם... לעשות את המקסימום... לא לעשות נזק בלתי הפיך לילדים בכיתה ד' ביציאה. אני מחויבת לחוק משרד החינוך ולא מחויבת לחוק שלך ואם שניהם מתנגשים אחד בשני, חובתי לצד של הילדים ולא שלך." (ע' 15 ש' 5-8).

אציין, כי הנאשמת במכתב שכתבה למאשימה, בו ביקשה כי הקנס יבוטל (ת/3), ציינה כי היו איתה בקבוצה 3 מורים ו – 2 הורים מלווים וכן מגישת עזרה ראשונה, שיוכלו לאמת דבריה, אולם היא לא זימנה לעדות איש מהם. עוד אציין, כי הנאשמת לטענתה, ניסתה לקבל מן המאשימה נתונים לגבי מספר המבקרים בשמורה ביום האירוע ובכלל בחודשים אפריל ומאי, אולם המאשימה סירבה לספק לה את הנתונים. הנאשמת רצתה להראות כי העומס בשמורה היה כה רב עד שלא יכולה הייתה ללכת יותר מהר עם הילדים.

בהקשר זה ייאמר, כי מדובר בהליך המתנהל משנת 2008 ולנאשמת היה זמן רב לנסות ולהשיג את הנתונים שביקשה או בדרך של פניה או בדרך של פניה לערכאה מוסמכת והיא לא עשתה כן. במאמר מוסגר אציין, כי יום לפני הדיון, ביקשה הנאשמת כי הדיון יידחה על מנת שתוכל לאסוף ראיות ועניין זה לובן בדיון עצמו. הנאשמת טענה כי היא מוכנה לקבל נתונים של עומס גם לגבי המצב היום, אם לא נשמרו נתונים לגבי המצב בשנת 2007, אולם לאחר מחשבה נוספת החליטה הנאשמת כי אין טעם לעכב למטרה זו את המשפט והדיון המשיך (ע' 12 ש' 13). ראוי לציין כי הפקח מטעם המאשימה העיד כי משך שלוש שנים שהיה פקח בנחל ערוגות, לא נתקל בעומס שיכול לתרץ עבירה על כללי השמורה (ע' 9 ש' 9,10).

הפקח בעדותו, הסביר את ההיגיון העומד מאחורי שעת הסגירה שנקבעת לשמורה ועל פיו היא נסגרת כשעתיים לפני החשיכה, משום שבשעתיים האלה, בעלי החיים שהם פעילי יום מגיעים לנאת המדבר לשתות ולאכול ויציאה האיחור מן השמורה, גוזלת זמן ניכר מן הזמן שעומד לרשות בעלי החיים וזה הטעם להקפדה היתירה של המאשימה על יציאה בזמן מן השמורה.

אוסיף, כי לגבי השעה המדויקת בה יצאה הנאשמת מן השמורה, לא הייתה הסכמה. הנאשמת ציינה כי בדוח שנרשם לה (ת/1) צוין כי השעה היא 17:20 ובכתב האישום צוין כי יצאה בשעה 17:25. לטענתה, השעה הייתה אף מוקדמת יותר, שכן לקח זמן מהרגע שהגיעה ליציאה ועד שנרשם הדוח ועל כן לעמדתה הגיעה ליציאה ב – 17:15. משאנו מצויים בהליך פלילי, אצא מנקודת ההנחה המקלה ביותר עם הנאשמת, היינו שהגיעה בשעה 17:15 ליציאה מן השמורה.

דיון והכרעה

לפי סעיף 22 (ב) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), על מנת לפטור נאשם מאחריות בעבירה של אחריות קפידה, על הנאשם להראות כי:

"לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה."