רשות שדות התעופה התרשלה כאשר לא התירה כניסה לתחומי מדינת ישראל

כנגד הנתבעת הוגשה תובענה, על סך 17,800 ש"ח, בגין רשלנותה, בניהול מסוף הגבול, עם מדינת ירדן, הידוע בשם מסוף אלנבי (להלן: "מסוף הגבול"), הנמצא תחת אחריותה ובשעה, שסרבה, שלא כדין, להתיר את כניסתם, של התובעים, לתחומי מדינת ישראל.

על פי הנטען, תכננו התובעים, ביום 7/5/07, נסיעה בצוותא, לחו"ל, לנסיכות אבו-דאבי, שבמפרץ הפרסי ולרגל עסקים משותפים. התובעים יצאו מתחומי המדינה ביום 8/5/07, דרך מסוף הגבול, משם נסעו לאבו-דאבי, דרך רבת עמון, שבירדן והתכוונו לחזור באותה דרך, ביום 10/5/07.

עוד נטען, כי חזרתו של התובע 2, במועד הצפוי היתה הכרחית, לנוכח אירוע אישי חשוב, שהתקיים בירושלים, באותו היום וכוונתו להשתתף בחתונת חברו. התובע 2 בדק היטב את שעות הפעילות במסוף הגבול ונמסר לו, לטענתו, כי לא תהא כל מניעה לכניסתם של התובעים לתחומי המדינה, דרך המסוף, עד לשעה 18:00. ביום 10/5/07, הגיעו התובעים לצד הירדני של מסוף הגבול, בשעה 16:55. נציג חברה מקומית, המטפל בהעברתם של נוסעים במעבר הגבול, לקח את פרטיהם וקיבל את אישור כניסתם, מהנציג הישראלי, במסוף הגבול. לאחר שניתן האישור, שילמו התובעים סך של 83 דולר, כל אחד, לשירות וי.איי.פי (אח"מ) ונציג החברה המקומית, הסיע את התובעים, בשעה 17:45, לצד הישראלי.

לטענת התובעים, עם הגעתם לצד הישראלי, סירבו שם לאפשר את מעברם לתחומי המדינה, על אף שאישרו את כניסתם קודם לכן ולאחר ששילמו מכספם, עבור שירות הוי.איי.פי.. התובעים הדגישו, כי המסוף טרם נסגר ואף באותו מעמד, ניתן היתר לשני אוטובוסים מלאים, לעבור ולהכנס לתחומי המדינה. בשל סירוב הנתבעת, נאלצו התובעים לחזור כלעומת שבאו וכדי שלא לשהות לילה נוסף בירדן, חזרו במונית לשדה התעופה ברבת עמון, המתינו 4 שעות, רכשו כרטיס טיסה לכיוון אחד וטסו לישראל, בטיסה שיצאה בשעה 22:00, כשהם מגיעים לביתם בסמוך לחצות הלילה ולאחר ששילמו את עלויות המוניות, לרבת-עמון ומשדה התעופה בנתב"ג, לירושלים וכן את עלות כרטיס הטיסה.

התובעים טענו להטעיה, לנוכח פרסום שעות הפעילות, במסוף הגבול, שעל פיהם, ניתן לעבור דרך מסוף הגבול, עד לשעה 18:00 ובכך שהנתבעת סירבה להתיר את כניסתם, שלא כדין, לתחומי המדינה, הגם שאיפשרה את כניסתם של אחרים. התובעים פירטו את הנזקים הישירים שנגרמו להם, בשל סירובה של הנתבעת, כמו גם את הנזק הכללי, לרבות אי נוחות, עוגמת נפש והפסד זמן ובשל העדר השתתפותו של התובע 2 בחתונת חברו.

בכתב הגנתה, טענה הנתבעת, להיותה תאגיד סטטוטורי, שהוקם מכוח חוק רשות שדות התעופה, התשל"ז - 1977 ואשר מכוחו, נקבעו סמכויותיה ותפקידיה ובין היתר, נקבע בסעיף 5 לחוק, כי הנתבעת תחזיק ותפעיל את שדות התעופה, המפורטים בתוספת ולעניין מסוף הגבול, נקבעה סמכותה, בחוק רשות שדות התעופה (הוראת שעה) תש"ם - 1980. הנתבעת הוסיפה, כי מסוף הגבול, המשמש מעבר גבול בין יבשתי, בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית, לבין ממלכת ירדן, נועד בעיקרו, לטפל בהליכי מעבר של פלסטינים ותיירים וככלל, ישראלים אינם מורשים לעבור שם והכל, כפי שפורסם באתר האינטרנט של הנתבעת. עוד נטען, כי הנתבעת, בהיותה גוף המנהל את מסוף הגבול, רשאית לקבוע כללים לתפעולו וכך אף עשתה ובין היתר, קבעה את שעות פעילות מסוף הגבול, כפי שפורסם ברבים ובכלל זה, באתר באינטרנט ולענייננו, שעות הפעילות במסוף הגבול, הינם בין השעות 08:00 עד 16:30.

הנתבעת הודתה, כי במסוף הגבול, פועלת חברה מקומית, למתן שירותי ליווי וי.איי.פי, לנוסעים המעוניינים בשירות הסעות ומכוח הרשאה שנתנה לה, הגם שאין לה כל קשר עסקי, עם החברה ו/או לשירותים הניתנים על ידה וממילא, איננה זוכה לתשלום בגינם.

לענייננו, טענה הנתבעת, כי במועד הרלוונטי, קיבל מנהל התפעול של המסוף ,מר ישראל יפרח, בקשה, מאת החברה המקומית, לאשר, לפנים משורת הדין, כניסתם של 2 נוסעים אמריקאים. על אף העובדה, שבמועד הבקשה, המסוף איננו פתוח למעבר, התיר מר יפרח את הבקשה. בשעה 17:55, נמסר למר יפרח, משער הכניסה למסוף הגבול, כי ישנה מונית ובה נוסע בעל אזרחות פלסטינית. בעקבות מידע זה, ביקש מר יפרח לברר את הסתירה שבין הבקשה (להעברת שני נוסעים אמריקאים), לבין נוכחותו של נוסע מקומי ובתגובה, כך נטען, התנצל נציג החברה המקומית והודיע "כי הוא מושך בקשתו". הנתבעת הדגישה, כי נציג החברה המקומית, לא ציין, כי במונית ישנם גם הנוסעים הנוספים (הם התובעים), שמלכתחילה התבקשה כניסתם. הנתבעת הכחישה, כי מסרה לתובעים מידע, לפיו ניתן לעבור במסוף הגבול, עד לשעה 18:00 והדגישה, כי התירה את כניסתם, לפנים משורת הדין ואולם, חרף זאת, נמנע מעברם, רק בשל צירופו של נוסע פלסטיני לרכב ומשיקולי ביטחון, בלבד.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי בהיותה גוף ציבורי, חלה, בעניינה, חזקת חוקיות המינהל ועל התובעים להפריך את החזקה וממילא, לא הוכח כי פעלה בניגוד לכללי המינהל התקין. הנתבעת הכחישה את ההבטחה הנטענת, לעניין כניסתם של התובעים, כמו גם את טענת ההפליה, בשל כניסתם של שני אוטובוסים באותו מועד ובסיכום טענותיה, כפרה בנזק הנטען וביקשה לדחות את התביעה. יצויין, כי עובר לדיון, הוגש תצהיר מטעם התובעים, לעניין אפשרות מעברם של תושבים ישראלים, ככלל, במסוף הגבול.

במהלך הדיון, העידו הצדדים. התובעים חזרו על טענתם בכתב התביעה, כאשר התובע 2, הגם שהודה, כי ברכב החברה המקומית, היה נוסע נוסף "...שאמר שהוא עובד בכווית", הדגיש, כי "....אני דיברתי אישית עם נציג הרשות שבירר את זהותנו ואישר את כניסתנו... לאחר בירור שעשו לאחר מספר דקות אמרו שאין בעיה, אפשר להכנס לרכב" (עמ' 2, ש' 13-8). נציג הנתבעת, מר יפרח, לאחר שפירט את שעות פעילות מסוף הגבול, הודה, כי על אף שהתובעים ביקשו לעבור לאחר סיום הפעילות במסוף, אישר את כניסתם, לנוכח בקשת נציג החברה המקומית (עמ' 1, ש' 14) ואולם הדגיש, כי אסורה התנועה של נוסעים פלסטינים, יחד עם תיירים ובנסיבות כאלה "...מונית כזאת בדרך כלל חוזרת לירדן ונשלחות במקרה הזה שתי מוניות" (שם, ש' 17). העד הוסיף, כי הסיבה שאין מתירים, ככלל, כניסת נוסעים פלסטינים, יחד עם תיירים, נובעת משיקולי בטחון ובענייננו, מסר, כי לאחר שנציג החברה המקומית, נשאל, מדוע הגיע, יחד עם התובעים, תושב מקומי, זה השיב, "...שאם כך הוא מושך בחזרה את בקשתו, כלומר, להתיר את כניסתם של התיירים וביקש לשוב על עקבותיו לצד הירדני" (עמ' 2, ש' 5-4). יחד עם זאת, הודה, "...לא הייתי במגע עם התובעים והם לא פנו אליי" (שם, ש' 5). בהמשך, הוסיף, "...כשנודע לי שיש פלסטיני ברכב לא איפשרתי את כניסת התובעים כיוון שהמונית היא מונית של זכיין ירדני שאין לנו כלל וכלל עסק איתו... המונית הוחזרה" (עמ' 3, ש' 6-4). במהלך הדיון, הודתה נציגת הנתבעת, כי בשל הגעתו של אוטובוס, שדרש טיפול "... לא ניתן היה לטפל בהעברתם של התובעים" (עמ' 2, ש' 18).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, התרשמתי מעדותם ושקלתי את מכלול הנסיבות והשיקולים הרלוונטים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין, היה על הנתבעת, להשלים את מעברם של התובעים, דרך מסוף הגבול, לאחר שהתירה, עקרונית, את כניסתם, אף אם לטענתה, לאחר שעות הפעילות הרגילות. בנסיבות אלו, אינני נזקק לטענת הנתבעת, באשר לשעות הפעילות שם והמחלוקת עם התובעים, בעניין זה, מחמת העדר רלוונטיות, שכן, אין חולק, בדבר ההיתר שניתן למעבר התובעים, אף אם אלה, הגיעו למסוף, בתום שעות הפעילות ולפנים משורת הדין, כטענת הנתבעת. אמת, הנתבעת הינה רשות סטטוטורית, המופקדת על ניהולו היעיל, של מסוף הגבול, הנמצא תחת אחריותה ולשם כך, הוענקו לה בחוק, קשת רחבה של סמכויות, המקרינות על סטנדרט ההתנהגות, הנדרש ממנה, בהקשר זה. "...לפיכך, מקום שבו הוכח כי רשות ניקוז (ובענייננו, הנתבעת - מ.ב.) לא פעלה כרשות סבירה ולא ביצעה את המוטל עליה אף שיכולה וצריכה היתה לצפות את הנזק העלול להגרם עקב כך, ניתן לחייבה ברשלנות" (ע"א 11419/04 פנחס אסור נ. רשות הניקוז קישון - פורסם בנבו - ניתן ביום 13/3/08, ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ - פורסם בנבו - ניתן ביום 25/5/06). בענייננו, כפי שעולה מהעדויות, הסכימה הנתבעת, למעבר התובעים, דרך מסוף הגבול, במועד בו ביקשו ואולם, משהגיעו התובעים, יחד עם נוסע נוסף (פלסטיני), לא הותרה כניסתם, "מטעמי בטחון" ומשלא ניתן היה, לכאורה, לטפל בהעברתם. לנימוקים אלה אין בידי להסכים, שכן לא הובא טעם מבורר והסבר משכנע, מדוע לא ניתן היה להמשיך ולהשלים את הליכי המעבר של התובעים ולשלח את הנוסע הפלסטיני חזרה למסוף הגבול בירדן. לשון אחר, משהסכימה הנתבעת להתיר את כניסתם של התובעים, במסוף הגבול, נדמה, כי לא היה נדרש מאמץ של ממש, להמשיך ולסיים את הטיפול בעניינם, בין בשל זהותם ובין בשל מספרם ומשלא עשתה כן - התרשלה. בעניין זה, הנני מקבל את עדותו של התובע 2, שלפיה, נערך בירור מוקדם עם נציג הנתבעת ולאחר שהתבררה זהותם והותרה כניסתם, היה על הנתבעת, לאפשר את מעברם, דרך מסוף הגבול. מאידך, אינני מקבל, בהקשר זה, את תשובתו המתממת, של נציג הנתבעת, מר יפרח, שלפיה, משהגיעו התובעים יחד עם נוסע נוסף, שכניסתו לא הותרה, משכה החברה המקומית את בקשתה וביקשה לשוב על עקבותיה (לכאורה, בהסכמת התובעים). אין כל הגיון בטענה שלפיה, התובעים יבחרו לשוב על עקבותיהם, לאחר שביקשו לעבור דרך מסוף הגבול ושילמו עבור הסעה לחברה המקומית. טענת נציג הנתבעת, איננה סבירה, לא עולה בקנה אחד עם הראיות ולא הונחה תשתית ראייתית מספקת לביסוסה. זאת ועוד, אין חולק, כי מר יפרח לא שוחח עם התובעים ולא הובא לעדות, נציג הרשות, אשר ניהל את השיחה עימם, טרם כניסתם. מאידך, משהודה מר יפרח, כי ידע על המצאותם של התובעים ברכב החברה המקומית (עמ' 2, ש' 3), אין לקבל את טענת הנתבעת בהגנתה (ס' 27.1) שלפיה, לא נמסר למר יפרח על הגעת התובעים, יחד עם הנוסע הפלסטיני. בחינת עדותו של התובע 2 מעלה, כי גרסתו סבירה, הגיונית ומהימנה וככזו, מקובלת עליי לחלוטין ועל פיה, הנני מקבל את טענת התובעים, לעניין נסיבות מעברם וסירוב הנתבעת, להתיר את כניסתם, דרך מסוף הגבול. אכן נכון, הנתבעת לא השכילה ליתן הסבר סביר, מדוע "טעמי ביטחון" לא אפשרו את מעבר התובעים, דרך מסוף הגבול, הגם שהותרה כניסתם למסוף (לפנים משורת הדין) ואין באיזכורם, בלבד, בכתב הגנתה, כדי ליתן לה פטור גורף מאחריות כלפי נוסעים במעבר, דרך המסוף, הנמצא באחריותה. הנה כי כן, אין די בטענה הסתמית, בדבר קיומם של "טעמי בטחון" (ס' 27.2 לכתב הגנתה), משלא ניתן בעניינם פירוט סביר ובהיותם בידיעת הנתבעת והיה עליה להציגם במהלך הדיון ומשלא נעשה כן - יש לדחות את טענתה. נדמה, כי הטעם "האמיתי" שבגינו נמנע, בסופו של דבר, מעברם של התובעים, דרך מסוף הגבול, הינו בשל אוטובוס נוסף שהגיע למסוף, אשר כפי שנטען, "דרש טיפול" ולא ניתן היה "לטפל בהעברתם של התובעים". גם בטעם זה, אין ממש ועל הנתבעת, לאחר שהתירה את כניסת האוטובוס למסוף, היה להמשיך ולטפל גם בהליכי המעבר של התובעים ומשלא עשתה כן ולא נתנה נימוק משכנע לדבר - יש לקבל את התביעה. ומכאן, לנזקי התובעים.

לטענתם, נשאו התובעים בתשלום של 83 דולר לחברה המקומית, 50 דולר מונית
לרבת-עמון, עלות טיסה של 114 דינר ירדני וכן 60 דולר עלות מונית משדה התעופה בישראל, לביתם. כמו כן, עתרו לנזקים כלליים. לאחר שבחנתי את טענות התובעים, עיינתי בצרופות לכתב התביעה ובהתחשב בהוצאות שנחסכו (הוצאות נסיעה ממסוף הגבול, לביתם של התובעים, בירושלים), הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לפצות כל אחד מהתובעים, בסך כולל של 2,500 ש"ח (כשסכום זה כולל פיצוי בגין נזקים לא ממוניים).

סוף דבר,

הנני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים, סך של 2,500 ש"ח וכן לשאת בהוצאות המשפט בסך כולל של 500 ש"ח.

ניתן היום י"ז באדר ב, תשס"ח (24 במרץ 2008) בהעדר הצדדים

 שופט: בר-עם משה