רשות השידור/ המשרד הראשי נ' רחמים

החלטה

בפני התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב, ובקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות.

אליבא דמבקש, מאז גירושיו בשנת 1991 לא החזיק במקלט טלוויזיה. לטענתו, עד לשנת 2011, בשל מעצר בית שהוטל עליו, התגורר בבית אחותו ומשנת 2011 ואילך, מתגורר המבקש בבית אחיו. לטענתו, לא היה הבעלים או המחזיק של מקלט בתקופה הרלוונטית, כאשר האח והאחות משלמים את אגרת הטלוויזיה.
באשר למועד הגשת ההתנגדות נטען, כי בשנת 2008 פנה המבקש למשרד ב"כ המשיבה והמציא את כל המסמכים והאישורים הרלוונטיים התומכים בטענותיו. לגישתו, ממשרד ב"כ המשיבה נמסר לו, כי הנושא ייבדק ויטופל. לאחרונה התברר למבקש, כי תיק ההוצאה לפועל לא נסגר. המבקש עתר להארכת מועד להגשת ההתנגדות לאור חלוף השנים והעובדה שלא ננקטו כנגדו הליכים במשך 5 שנים ולא הודע לו כי הליכי ההוצאה לפועל נמשכים.

המשיבה דחתה את טענות המבקש. בתגובתה אישרה המשיבה את דבר פניית המבקש למשרד ב"כ בשנת 2008, אך טענה שלמבקש הוצע הסדר לתשלום החוב לנוכח מצבו הכלכלי, אך המבקש לא שילם דבר ולא הגיש כל בקשה לתיק ההוצאה לפועל. המבקש השתהה 5 שנים בפניה לבית המשפט, פרק זמן במהלכו נקטה המשיבה בהליכי גביה רבים. לעניין סיכויי ההגנה נטען, כי המבקש אינו מעלה כל טענה למסירת דיווח בדבר הוצאת מקלט הטלוויזיה מרשותו, בניגוד לחובתו עפ"י דין. המבקש אף אינו אינו מבהיר בבקשתו מה עלה בגורלה של הטלוויזיה שרכש בשנת 1981.

מאחר שההתנגדות הוגשה באיחור ועסקינן במועד שנקבע בחיקוק, נדרש טעם מיוחד על מנת להאריכו.

בשאלת הארכת המועד נכתב רבות ועל אף שאין להקל ראש בזכויות המשיבה בנדון, על בית המשפט ליתן דעתו לזכותו של צד לבוא בשערי בית המשפט, זכות שהוכרה כזכות יסוד, ובמידת הצורך לפצות את המשיבה בהוצאות בגין מחדליו הדיוניים של המבקש. לעניין האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים בכל הנוגע לבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות נפסק, כי:

"המשיבה לא זכתה בפסק דין לאחר התדיינות בבית המשפט. המדובר בהליך של ביצוע שטר שהינו בבחינת פסק דין על תנאי, כאשר התנגדות הינה ההזדמנות הראשונה של החייב להציג את הגנתו כנגד ביצוע השטר, ולפיכך, בדומה לשיקולים בעת ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, יש לתת משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות של בעל הדין (ולבחון את סיכויי הגנתו) ופחות לאינטרס הזוכה בסופיות הדיון" (הדגשה במקור)(ער (קריות) 23-07 אחים רחמני בע"מ ואח' נ' טמבור בע"מ. פורסם בנבו. ניתן ביום 13/04/09).

הדרישה בפסיקה ל"טעם מיוחד" הוגמשה מקום בו מדובר בהליך בפני הערכאה הדיונית להבדיל משלב הגשת ערעור. בכגון דא, יש מקום ליתן עדיפות לדיון המהותי על פני הפרוצדורה:

" בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף בלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמאליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך-כלל ראוי הוא כי בית-המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על-ידיו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית-המשפט" (רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על ואח', פ"ד נה(5) 43, 47).

לגופן של טענות, אין מחלוקת כי אכן נערכה פניה למשרד ב"כ בשנת 2008, כאשר תוכנה ותוצאותיה שנויים במחלוקת. טענת המבקש שהניח כי הסוגיה הוסדרה עוד בשנת 2008, מהווה טעם מספק להארכת המועד וזאת, בשים לב לכך שהמבקש התגורר במהלך השנים בבית בני משפחתו ולכאורה לא היה מודע להליכים שננקטו כנגדו. לנוכח הנטען ע"י המבקש ונסיבותיו הייחודיות, אל לה לפרוצדורה לבוא על חשבון הדין המהותי ואין מקום לנעול את שערי בית המשפט בפניו. דחיית הבקשה תקפח את זכויותיו של המבקש באופן בלתי סביר, העולה על ציפייתה המוגנת של המשיבה לסיום ההליך:

"הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב"עוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית" (ע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477, 479).

יפים לענייננו דברי כב' השופט דרורי, אשר אומנם עסק בנושאים דיוניים שונים מהנושא שבפניי, אולם דומה כי העיקרון העולה מהם יפה גם לסוגיה שעל הפרק:

"הרצון לנהל משפט באופן יעיל ומהיר חשוב הוא, אולם יש לזכור כי סדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת היעד של עשיית משפט צדק, ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. על כן, בנסיבות אלו, אין מקום למנוע מהמשיב לקבל את יומו בבית המשפט ולהתגונן בפני תביעה על סכום כסף לא מבוטל, וזאת אך ורק בשל איחור, שאינו איחור משמעותי מאוד, בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה" (בר"ע (מחוזי י-ם) 756/05 בנק סטנדרט צ'רטר בע"מ נ' ויסאם מוסא מוחמד אבו אלהווא, פורסם בנבו. ניתן ביום 12/06/06).

באשר לטעמי ההתנגדות, מתגובת המשיבה עולה, כי בהתאם לרישומיה, המבקש רכש טלוויזיה בשנת 1981. מאחר שעסקינן בחיוב בגין אגרת טלוויזיה לשנים 2001-2007, קרי- 20-27 שנים לאחר רכישת הטלוויזיה, לא ניתן לשלול בשלב זה את טענות המבקש ויש לאפשר בירור עובדתי בשאלות שבמחלוקת, תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבה:

"כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות" (ע"א 189/66 לעיל, בעמ' 479).

משכך, יש להיעתר לבקשה להארכת מועד ואף לקבל את ההתנגדות. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים, ללא קשר לתוצאות ההליך. גביית הסכום האמור תוכל להתבצע באמצעות תיק ההוצאה לפועל.

לאור סכומה תידון התובענה בסדר דין מהיר ועל הצדדים לנהוג בהתאם להוראות תקנה 214ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").

התובעת תמציא לבית המשפט ולבעלי הדין את המסמכים שיש לצרף לכתב התביעה לפי תקנות 214ג ו- 214ח לתקנות, בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטתי זו לידיה וכן תפרע את הפרשי האגרה אותם עליה לפרוע על פי דין.