רשות השידור/ המשרד הראשי נ' בדארנה ואח'

פסק דין

עסקינן בתביעה על סכום קצוב לתשלום אגרה בעד אחזקת מקלט טלוויזיה עפ"י תקנות רשות השידור (אגרה בעד אחזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א – 1981 (להלן- "התקנות").

עפ"י הנטען בכתב התביעה, הנתבעים שהינם בני זוג, החזיקו במקלט טלוויזיה ונותרו חייבים לתובע סך של 1,838.80 ש"ח בגין אגרה וזאת עבור התקופות המפורטות להלן:

מחצית ראשונה של שנת 2004;

שנת 2007;

שנת 2008;

מחצית ראשונה של שנת 2009.

הנתבעים הגישו התנגדות ובה ציינו את נימוקיהם כנגד התביעה ועיקרם, כי לא החזיקו במקלט טלוויזיה בתקופות הנ"ל.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, ובשים לב לאמור בכתבי הטענות ושאר המסמכים שהוגשו לתיק, נחה דעתי לקבל את התביעה אך בחלקה.

על מנת להקל על הדיון, אתייחס לתקופות השונות בעדן דורש התובע תשלום אגרה, כל אחת בנפרד.

לגבי המחצית הראשונה של שנת 2004, התובע הציג אישור סוחרים המעיד על מכירת מקלט טלוויזיה לנתבע 1 ביום 1/7/97.

הנתבעים אינם מכחישים את האמור אך טוענים בסיכומיהם, כי בשנת 2004 הרסו את ביתם, ולצורך העניין הציגו היתר מהוועדה המקומית לתכנון ובניה 'לב הגליל' להריסת המבנה, אשר הונפק ביום 5/6/03. לעומת זאת בהודעה על צירוף ראיה שהוגשה לבית המשפט טענו הנתבעים כי הבית נהרס בחודש 12/2003.

על אף שהצגת ההיתר תומכת לכאורה בגרסת הנתבעים לגבי הריסת הבית, לא ברור לי מתוך הטיעון שלהם מתי בדיוק נהרס הבית ומה עלה בגורל מקלט הטלוויזיה אותו רכשו בשנת 1997 כאמור.

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את עמדת הנתבעים, שממילא אינה מפורטת דיה, בכל הנוגע לתשלום אגרה בעד המחצית הראשונה של שנת 2004.

לגבי השנים 2007 – 2008 והמחצית הראשונה של שנת 2009, טוענים הנתבעים כי שלחו מכתב לתובע בחודש 8/08 ובו הודיעו, כי כבר בחודש 3/06 זרקו לאשפה את מקלט הטלוויזיה שהיה בחזקתם. בתשובה לכך טען התובע, כי הנתבעים לא חויבו בתשלום אגרה מעת קבלת המכתב ואילך (ועד לרכישת מקלט טלוויזיה חדש בשנת 2009), אך מאחר שלא ניתן לבדוק את אמיתות האמור במכתב, אין לפטור את הנתבעים מתשלום אגרה עבור התקופה שקדמה לקבלת המכתב.

בהקשר זה הפנה התובע לפסק דינה של כב' השופטת ד"ר א' סורוקר בתיק ה"פ (ראשל"צ) 137/04 ויינברג סרגיי נ' רשות השידור אגף הגבייה מחוז המרכז, בו נקבע כי במסגרת החובה להודיע לרשות השידור אודות מכירה או העברה של מקלט טלוויזיה לאדם אחר, מכוח תקנה 6 לתקנות, נכללת גם החובה להודיע על השמדתו או השלכתו של המקלט לאשפה, זאת על מנת שתדע רשות השידור להימנע מגבייה נוספת של האגרה (סעיף 3 לפסק הדין). עוד נקבע באותו עניין, כי מקום בו מחזיק לא הודיע לרשות השידור על הפסקת החזקתו במקלט טלוויזיה, צומחת חזקה שבעובדה הניתנת לסתירה אשר לפיה הוא מחזיק במקלט, כל עוד לא הוכח אחרת (סעיף 6 לפסק הדין).

אין בידי לקבל את עמדת התובע בעניין, ועם כל הכבוד הראוי לא אוכל להצטרף לעמדה שהובעה בפסק הדין הנ"ל.

תקנה 6 לתקנות מחייבת אדם המוכר או מעביר בדרך אחרת מקלט טלוויזיה לאדם אחר, להודיע על כך בכתב למנהל הכללי של רשות השידור תוך 30 ימים מיום העברת החזקה, תוך ציון פרטיו המזהים של האחר. לשון התקנה היא ברורה ואינה מצריכה פרשנות כלשהי. תקנה 6 לתקנות אינה יוצרת חובה על מחזיק מקלט הטלוויזיה להודיע אודות השלכתו או השמדתו, והחובה האמורה מתייחסת אך ורק לדיווח על העברה או מסירה של מקלט הטלוויזיה לאחר. ההיגיון העומד מאחורי כך הוא, לאפשר לרשות השידור להתחקות אחר המחזיקים בפועל במקלטי טלוויזיה, וליצור מנגנון מעקב אחר מעגל החבים בתשלום האגרה. ואולם, כאשר מקלט הטלוויזיה מושמד או מושלך, ברור שאין בנמצא אדם המחזיק בו, ולכן לא קמה כל חובה לתשלום אגרה בעדו.

הנה כי כן, לא זו בלבד שגישת התובע, הדוגלת בחובה לדווח לרשות השידור על השלכת מקלט טלוויזיה או השמדתו, אינה מתיישבת עם לשון תקנה 6 לתקנות, אלא שאין בה כדי להגשים את המטרה העומדת מאחוריה.

ואם לא די בכך אוסיף, כי גישת התובע יש בה משום הרחבה של החובה המעוגנת בתקנות והטלת אחריות נוספת מעבר למה שראה המחוקק לעשות – ולכך אין ליתן יד.