רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' מחמוד

פסק דין

הנתבע שוכר דירה בשכירות מוגנת מאת התובעת. התובעת תובעת את פינוי הנתבע מהמושכר בהסתמך על שתי עילות: האחת, המשכר הוא מבנה מסוכן וראש הרשות המקומית הוציא לו צו הריסה, והשניה, הנתבע בנה תוספת בנייה למושכר ובכך הפר את חוזה השכירות, ועל פי חוק הגנת הדייר הפרה זו מהווה עילת פינוי.

כללי:

בעלי הדין:

1.התובעת, רשות הפיתוח, הוקמה מכוח חוק רשות פיתוח (העברת נכסים), התש"י-1950, והיא בעלת נכס מקרקעין מוסדרים הידועים כחלק מחלקות 76 ו-68 גוש 3978, המצויים בפינת הרחובות יודפת - אבא הלל סילבר לוד, (להלן - "הנכס"). המספר הישן של החלקות היה 5.

2.הנתבע הוא אזרחי ישראלי יליד שנת 1936, והוא שכר מהתובעת דירה בדיירות מוגנת בנכס.

התשתית העובדתית:

3.חב' עמידר היא סוכנת מורשית של התובעת לניהול דירות המשמשות לדיור ציבורי, ובין היתר של הנכס .

3.ביום 11.1.1979 נחתם הסכם שכירות מוגנת בין חב' עמידר לבין הנתבע לפיו השכירה חב' עמידר לנתבע דירה בת 3 חדרים , מטבח לחוד, וחדר נוחיות לחוד הנמצאת בקומה א' ברחוב יודפת 2 בלוד והידועה כגוש 3978 חלקה 5 (להלן-"המושכר"). בפרטיכל וועדת דמי מפתח מיום 22.12.1978 תואר המושכר כדלקמן:

"הדירה מורכבת משלושה חדרים בגודל 20.09 + 17.65 ממ"ר + 15.55 ממ"ר, מטבח ושרותים בפנים הדירה לחוד, סביבה בינונית, בית קומה אחת, גישה סלולה."

4.התובעת הגישה בעבר כנגד הנתבע ואשתו שתי תביעות לפינוי המושכר והנכס, כפי שיפורט להלן.

5.ההליך הראשון - בשנת 1993 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן-"המינהל") לבית משפט השלום ברמלה כנגד הנתבע ואשתו תביעה לפינוי המושכר (תיק אז' 624/93 מנהל מקרקעי ישראל נ' אלסעדי). בתביעה זו עתר המינהל לבית המשפט ליתן פס"ד לפינוי המושכר והנכס כנגד הנתבע ואשתו בגין הפרת הסכם השכירות. המינהל נימק תביעתו זו בכך שהנתבעת ואשתו תפסו חזקה בשטח הצמוד למושכר ממזרח אליו, בנו חדר ומרפסת מקורה עליו ללא הסכמת התובעת, והשארתה של חצר בגודל 23.64 מ"ר. (להלן-"התוספת הראשונה"). תביעה זו נמחקה לאחר שהצדדים הגיעו להסכם פשרה לפינוי הנכס, וחתמו על הסכם פשרה. לצורך אישור הסכם הפשרה נפתח תיק אז' 1009/93, ובית המשפט נתן להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין. הנתבע ואשתו הגישו לבית משפט השלום ברמלה תביעה לביטול הסכם הפשרה, בית המשפט קיבל את תביעתם וביטל את הסכם הפשרה (תיק אז' 1317/93 אלסעדי נ' רשות הפיתוח).

6.ההליך השני - בשנת 1996, לאחר שבוטל הסכם הפשרה, הגיש המינהל תביעה נוספת נגד הנתבע ואשתו לבית משפט השלום ברמלה לפינוי הנכס עקב הפרת חוזה השכירות, בנימוק ששניהם בנו תוספות בנייה למושכר ותפסו שטח קרקע כחצר, ואף מחמת תפיסת חזקה בשטח (בגודל של 380 מ"ר) ממזרח למבנה הנוסף והחצר ללא הסכמת המינהל (תיק אז' 4526/96 מנהל מקרקעי ישראל נ' אלסעדי). ביום 1.1.02 ניתן פסק דין בתביעה זו, בו קיבל בית המשפט את התביעה ביחס ל-380 מ"ר והורה לנתבע ואשתו לפנות שטח זה. באשר לתוספות הבנייה קבע בית המשפט שהנתבע ואשתו בנו את החדר הרביעי ואת המרפסת לדירה בשטח כולל של 23.64 מ"ר, וקבע שקמה לתובעת עילת פינוי מכוח סעיף 132(2) לחוק הגנת הדייר. למרות קביעה זו נתן בית המשפט לנתבע ולאשתו סעד מן הצדק ללא תנאים, ודחה את התביעה כנגד הנתבע ואשתו בגין תוספות הבנייה.

המינהל ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על דחיית תביעתו בגין תוספות הבנייה (ע"א 1297/02 מינהל מקרקעי ישראל נ. אלסעדי). בעמ' 5 לפסק הדין קבעה ערכאת הערעור כדלקמן:

"הענקת סעד מן הצדק אינה עולה בקנה אחד עם הותרת תוצאות ההפרה על כנן והיא חייבת להיות מותנית בביטולה של ההפרה, מקום שהשוכר המפר לא טרח לעשות כן מיוזמתו שלו.

8. לפיכך אנו מחליטים לקבל את הערעור בחלקו ומורים כי מתן סעד מן הצדק למשיבים מותנה בביטול ההפרה, קרי בהריסת החדר הנוסף והמרפסת המקורה בתוך 60 יום מהיום. באם הדבר לא יבוצע בתוך מועד זה יהיה על המשיבים לפנות את המושכר."

7.ביום כ"ח באייר תשל"ב – 12 במאי 1972 פרסם שר הפנים את חוק עזר לדוגמה לעיריות (הריסת מבנים מסוכנים), תשל"ב-1972 (להלן-"חוק העזר"). בקובץ תקנות 2938 מיום ג' בכסלו תשל"ג – 9 בנובמבר 1972 הודיע שר הפנים כי מועצת העיר לוד אימצה את חוק העזר. על כן, חוק העזר מחייב את עיריית לוד.

8.ביום 5.11.09 פנה מר ראובן יהב לאינג' מרדי נוגזר, מהנדס מבנים מסוכנים בעיריית לוד, אודות המושכר במכתב שנוסחו כדלקמן:

"יציבות המבנה הנ"ל רעועה ומהווה סיכון לדיירים ולסביבה. אודה לך על טיפולכם הדרוש להנפיק לנו צו הריסה."

בהתאם לפנייה זו יצא אינג' נוגזר לשטח ובדק את המושכר, ובדו"ח הבדיקה כתב כדלקמן: