רשות המיסים בישראל - מחלקה לתיקים מיוחדים נ' גאון ואח'

החלטה

החלטה

בפני בקשה למתן סעדים זמניים ברכוש (להלן: "הרכוש" או "הנכסים"), מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון" או "החוק"), ביחד עם סעיפים 36ו(א) ו- 36ו(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973.

ביסוד הבקשה מונח כתב אישום, המייחס למשיבים, העוסקים בענף הדלק, עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, לפי חוק העונשין תשל"ז- 1977, לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961, לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965, לפי חוק מס ערך מוסף תשל"ו- 1975(להלן: "חוק המע"מ"), וכן לפי חוק הבלו על הדלק תשי"ח- 1958. על פי כתב האישום, העבירות נעברו לכאורה, בין השנים 2008 - 2010, והיקפן מגיע לסך של כ- 30,000000 ₪.

ביום 16.6.11 הוצאו הצווים המבוקשים באורח זמני במעמד צד אחד ונקבע דיון במעמד הצדדים, אשר התקיים ביום 23.6.11, בגדרו העלו הצדדים את טיעוניהם וכן, התאפשר להם להגיש פסיקה, אשר הוגשה בהמשך.

הבקשה נסמכת על החשש מפני הברחת נכסים, אם יוסרו צוויי החילוט הזמניים שהוטלו, או אז, לא ניתן יהא לחלטם בעתיד, היה והמשיבים יורשעו.

החילוט הזמני מתאפשר כאמור, מכוח הוראת סעיף 2(א) לחוק איסור הלבנת הון, המגדיר את העבירות המקימות סמכות חילוט, המפורטות בתוספת הראשונה לחוק. מדובר ברשימה סגורה של עבירות המכונות "עבירות מקור".

בענייננו, עבירות המקור המיוחסות למשיבים הינן, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במקרקעין ללא היתר (הפעלת תחנת דלק) והוצאת חשבוניות מס פיקטיביות בנסיבות מחמירות. סמכות החילוט קמה כפוף להרשעת המשיבים בעבירות המקור הללו, אם בוצעו ב"רכוש אסור" כהגדרתו בסעיף ס' 3 לחוק, כלהלן:

"העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין -

(1)רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;

(2)רכוש ששימש לביצוע עבירה;

(3)רכוש שאיפשר ביצוע עבירה..."

בהתקיים התנאים המפורטים לעיל, קמה לבית משפט סמכות חילוט זמני ברכוש האסור, טרם הרשעת נאשמים בדין, כפוף לקיומה של תשתית ראייתית לכאורה.

אין מחלוקת בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורה לביסוס הרשעתם של המשיבים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

התמלאו אפוא, לטענת המבקשת התנאים הנדרשים מכוח חוק איסור הלבנת הון ופקודת הסמים, לחילוט הזמני ומכאן הבקשה להותיר את הצווים הזמניים שהוצאו על כנם.

המשיבים 1, 2, 4 ו-5, מתנגדים לבקשה (המשיב 3 נכח בדיון אולם לא הביע התנגדות לבקשה). ב"כ המשיבים, עו"ד ברון ועו"ד פיינברג טוענים, כי העובדות המפורטות בכתב האישום, על פניהן, אינן מקימות את היסודות הנדרשים להוכחת עבירות המקור וייחוסן של עבירות אלו למשיבים נסמכת על קונסטרוקציה משפטית מלאכותית ולא ראויה, שנועדה לאפשר את חילוט הרכוש. כך ביחס לעבירה של קבלת דבר במרמה המקבילה לעבירה על פי חוק הבלו, המיוחסת למשיבים, שהינה עבירה ספציפית התואמת את עובדות כתב האישום וגוברת על העבירה של קבלת דבר במרמה, שהינה עבירה כללית. כך אף ביחס לעבירות של הוצאת חשבוניות פיקטיביות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ.

ב"כ המשיבים מוסיפים, כי היה מקום להגדיר בכתב האישום את "הרכוש האסור" אשר ניתן לחילוט. לשיטתם, לא כל פעולה שנעשתה ברכוש, מקימה עילה לחילוטו, בוודאי שלא במלוא היקפו. במה דברים אמורים? בעבירות מס, בעטיין נטען, כי המשיבים שלשלו לכיסם כספים שלא כחוק, יש לחלט לשיטת באי כוח המשיבים, אך ורק את סכום "הגזל", קרי, את סכום המס אשר לא שולם כדין לכאורה. לא כן הוא ביחס לרווחי המשיבים, אשר הושגו כחוק ועל כן, אין הם נכנסים בגדר "רכוש אסור" כהגדרתו בחוק. על פי שיטת ב"כ המשיבים, הרכוש האסור עומד אפוא, לכל היותר על סך של 893,000 ₪ ולא על סך של 1.9 מיליון ₪- בהתייחסם לעובדות האישום השלישי.

כך אף ביחס לעבירות של הוצאת חשבוניות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, טוענים המשיבים, כי הסכום המהווה לכאורה רכוש אסור הינו סכום המע"מ בלבד, להבדיל מסכום הקרן, שכן את סכום המע"מ בקשו לכאורה המשיבים להעלים. לא כן הוא ביחס לסכום הקרן. על כן, הרכוש האסור, קרי, סכום המע"מ, עומד על סך של 5,000,000 ₪ בלבד. הקרן בסך 17,000,000 ₪ אינה בת חילוט.

יתירה מזו, טוען המשיב 1, כי העובדות המפורטות בכתב האישום לעניין הוצאת החשבוניות כלל אינן מקימות את היסודות הנדרשים להוכחת העבירה שעניינה הוצאת חשבוניות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ (עבירת מקור), אלא, לכל היותר עבירה של ניכוי מס שלא כדין לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ, וזאת על בסיס העובדה, לפיה מוציא החשבוניות, היה שימי גולן (המשיב 3), ולא המשיב 1. לא זו אף זו, הראיות לכאורה מצביעות אף הן על כך שלא המשיב 1 הוציא את החשבוניות, למצער לא הוציאן בפועל, אלא נתן לכאורה הנחיה להוצאת חשבוניות כוזבות, ועל כן, לשיטתם, אין הוא נכנס בגדר המונח "מוציא החשבוניות" על פי הוראת החוק.

טענות דומות, הנסמכות על קונסטרוקציה משפטית מלאכותית לכאורה, שיצרה המבקשת, כדי לייחס למשיבים עבירות מקור, לצורך חילוט רווחיהם, מעלה המשיב 1 אף ביחס לעבירות שעניינן שימוש במקרקעין ללא היתר (בדרך של הפעלת תחנת דלק) ועשיית פעולות ברכוש אסור שהתקבל מהפעלת תחנת הדלק. לטענתו, בהינתן העובדה שלמקרקעין בעלים ידועים, שאינם המשיב 1- לא ניתן לייחס לו פעולות בזיקה למקרקעין אלו. דא עקא, צוין בכתב האישום כי המשיב 1 הפעיל את תחנת הדלק באמצעות הבעלים הרשום של המקרקעין ודי בכך, כדי לסתור, בשלב זה את הנטען.

המשיבים טוענים, כי לא כל רווח שהתקבל ממכירת דלק על ידם "בשחור" לכאורה, נכנס בגדר רכוש אסור. יש להבחין בין עבירת מס לעבירה על חוק איסור הלבנת הון, לעניין מימוש תכלית החוק.