רקח נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות).

העורר, מר רקח יצחק, נולד בשנת 1935 בטריפולי בלוב ושם התגורר עם משפחתו בעת כניסת הגרמנים ללוב.

גרסאות העורר ואחיו על קורותיהם בתקופת הרדיפות:

העורר טוען לעילת נרדפות בהתבסס על הלכת הפחד. העידו בפנינו העורר ושני אחיו: אלפונסו רקח יליד 1929 (לדבריו הגיע ארצה לאחר התאריך הקובע- 1953 ולכן לא הגיש תביעה), ויעקב רקח יליד 1931, אשר הגיש תביעה על פי חוק הרדיפות והמשיבה טרם החליטה בעניינו. העורר ציין בעדותו כי אחים נוספים הגישו תביעות הנמצאות בברור אצל המשיבה.

עיקרי גרסת העורר:

משפחתו ברחה מטריפולי לזאויה והסיבה העיקרית לבריחה, חשש כי אחיו הבכור, כבן 18, יילקח לעבודת כפייה. עוד ציין העורר כי אימו היתה באותה עת בהריון.

לדברי העורר, המשפחה הסתתרה בזאויה במשך שנה- שנתיים (עמ' 2 ש' 25 ואילך) ולא יצאו מפתח ביתם.

העורר הוסיף כי ההפצצות לא פגעו בשכונת מגוריהם בטריפולי ומכל מקום בביתם היה מקלט בו יכלו להסתתר (שם ש' 16) ולכן הבריחה לא היתה מפחד ההפצצות.

העורר התבקש להבהיר דבריו בהצהרתו מיוני 2001 המצורפת לתביעה, שם אמר: "כששמענו שיש הפוגה, חזרנו לטריפולי ובמיוחד בגלל מצבה של אימי שעמדה לפני לידה וחששנו מהמצב ההיגייני...", הכחיש כי כוונתו היתה להפוגה בהפצצות וטען כי התכוון לשמועות על כך שהגרמנים עמדו לעזוב את טריפולי (עמ' 2 ש' 21).

אלפונסו רקח:

בתצהיר שנתן העד נאמר כי המשפחה ברחה מטריפולי עקב חשש שהגרמנים ייקחו את אביו ואחיו הגדול לעבודת כפייה. בעדותו בפני הועדה טען כי אביו היה כבן 55 ולא חשש לעצמו אלא לבנו.

עוד הוסיף כי בביתם היה "חדר מחוזק" ששימש מגן מפני ההפצצות וכן כי בזאויה לא היו כלל גרמנים.

העד ציין כי אימו ילדה בזמן המלחמה ונקב בתאריך- מרץ 1943.

לאחר סיום שמיעת התיק צרף העורר תעודת פטירה של אביו לפיה המנוח נולד בשנת 1906, דהיינו היה בן 32 בשנת 1942. לאור הממצאים שיפורטו להלן, לא מצאנו לתת משקל לנתון זה.

יעקב רקח:

העד הגיש כאמור תביעה למשיבה והוגש עותק מההצהרה המצורפת לתביעתו. בהצהרה ציין את תנאי העוצר, המחסור במזון והוסיף כי "הגרמנים איימו על חיינו ולכן נאלצנו לברוח ולהסתתר אצל הערבים". יעקב לא פירט בהצהרה ובעדות למה התכוון בדבריו אלה.

בהצהרתו לא נאמר כי המשפחה ברחה מטריפולי ועולה ממנה שנשארו בעיר ושם הסתתרו (ראה סעיף 6 להצהרה). כמו כן לא נזכר כי הסיבה לחיי סתר היה פחד מפני שליחה למחנה עבודה.

בעדותו בפנינו אימץ העד את גרסת העורר, אך לא היה לו כל הסבר מדוע לא מסר גרסה זו בהצהרתו.

גם עד זה, כאחיו, טען כי בני המשפחה לא ברחו מפחד הפצצות. בחקירה הנגדית נשאל כיצד בכל זאת התגוננו בפניהן והשיב, בניגוד לדברי אחיו, כי ברחו לחוף הים.