רפאל סמולקין ואח' נ' אלון כרמל

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 36967-07-16, שניתנה ביום 9.6.2017 על-ידי השופטת ת' נסים שי.

1. המשיב הגיש תביעה כספית נגד המבקשים על רקע סכסוך שעניינו במיזם טכנולוגי. המשיב טען כי המבקשים הפרו את הסכם המייסדים שמכוחו הוקם המיזם (להלן:הסכם המייסדים), ותבע פיצוי בהתבסס על עילות חוזיות ונזיקיות. בתגובה לתביעה, הגישו חלק מהמבקשים בקשה לעיכוב הליכים לשם העברת הסכסוך לבוררות, מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). המבקשים טענו שיש להעביר את הסכסוך לבוררות, שכן הסכם המייסדים וכן תקנון ההתאגדות של החברה אשר הוקמה לצורך המיזם (להלן: חברת PMSR), כוללים שניהם תניות בוררות.

2. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ההליכים. ראשית עמד בית המשפט על נוסחה של תניית הבוררות הקבועה בסעיף 14 להסכם המייסדים הקובעת כדלקמן: "In case of dispute, we will have a pre-agreed person to beMEGASHER and/or BORER". צוין כי בהתאם לתניה זו פנו הצדדים להליך גישור, אלא שזה לא עלה יפה. בית המשפט קבע כי בנסיבות שבהן מוּצה הליך הגישור אין מקום לחייב את הצדדים להפנות את הסכסוך ביניהם גם להליך בוררות. בית המשפט קבע כי לכל הפחות, התניה אינה מפורשת בהקשר זה, ולכן אין לפרשה כתניה מחייבת. שנית עמד בית המשפט על תניית הבוררות הקבועה בסעיף 17 לתקנון חברת PMSR. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת כי תניה זו היא תניית בוררות בעלת תוקף מחייב, תוך שהטעים כי היא חלה לפי לשונה: "בכל עניין הנוגע לחברה ו/או לניהולה ו/או בקשר עם תקנון זה, ביצועו, פירושו, תחולתו, או תוקפו". יחד עם זאת, פסק בית המשפט כי התביעה שהגיש המשיב חלה על עילות שונות שאינן קשורות בהכרח לחברת PMSR או לתקנונה, ובנוסף היא מופנית גם נגד משיבים נוספים, שאינם קשורים לחברה או לניהולה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, אין הצדקה להעביר רק חלק מהסכסוך שעניינו קשור לחברה או לניהולה להתדיינות בבוררות, ועל כן יש "טעמים מיוחדים" לכך שהסכסוך כולו ימשיך להתברר לפני בית המשפט. מנימוקים אלו נדחתה הבקשה לעיכוב ההליכים.

3. נגד החלטת בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפנַי. המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט כשלא העביר את הסכסוך לבוררות. לטענתם, סעיף 14 לתקנון קובע תניית בוררות מפורשת, שיש להחיל אותה בלי קשר להצלחת הליך הגישור. לטענתם, מסקנה זו מתבקשת לנוכח השימוש במילים"and/or" המופיעות בלשון התניה, ואשר מלמדות על רצון הצדדים כי הסכסוכים ביניהם יפתרו מחוץ לכתלי בית המשפט. לצד זאת, טוענים המבקשים כי סעיף 17 לתקנון חברת PMSR מלמד אף הוא על כוונה מרחיבה להעביר כל סכסוך לבוררות. לדידם, תניות אלה אינן מוגבלות לעילות הקשורות אך ורק להסכם המייסדים או לתקנון חברת PMSR. על כן סבורים המבקשים, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי אין לפעול לאורן של תניות אלה. עוד טוענים המבקשים, כי גם העובדה שקיימים נתבעים נוספים בכתב התביעה שהגיש המשיב, שאינם חתומים על הסכם המייסדים ואינם בעלי מניות הכפופים לתקנון של חברת PMSR, אינה מונעת את העברת הסכסוך לבוררות. לטענת המבקשים, אותם הנתבעים ממילא מיוצגים על-ידי אותו בא-כוח המייצג את יתר הנתבעים, והם מוכנים להצטרף להליך הבוררות.

4. לאחר שבחנתי את טענות המבקשים באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בקבלת תשובה מהמשיב. "כידוע, החלטה הנוגעת לעיכוב ההליכים לפי סעיף 5לחוק הבוררות, נתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה אלא אם נפלה בה טעות של ממש" (ראו: רע"א 869/17 קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ נ' עד עד חברה לנאמנות בע"מ ו-40 אחרים (29.1.2017); וראו גם: רע"א 4229/15 ברזסקי נ' רוזנטל, פסקה 10 (10.11.2015); רע"א 4809/15 בונייך בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' מאיר, פסקה 6 (16.7.2015)). במקרה שלפנינו אינני סבור כי ניתן לומר שהכרעת בית המשפט המחוזי מגלה טעות של ממש המצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. ראשית ייאמר כי התניה הקבועה בסעיף 14 להסכם המייסדים אכן ניתנת לפירוש בשני אופנים שונים. ודוק, התניה קובעת כי בכל מקרה של מחלוקת הסכסוך יועבר למגשר ו/או בורר. כאמור, בענייננו הסכסוך הועבר לגישור, ובנסיבות אלה השאלה הפרשנית היא האם הדיבור "ו/או" המופיע בתניה - כוונתו הייתה שלאחר מיצוי הליך הגישור יש להעביר את הסכסוך גם לבורר, או שמא הייתה שהצדדים יוכלו לבחור בגישור או בבוררות, אך בחירתם תוציא אפשרות פעולה עתידית אחרת. בשים לב לכך ששתי הפרשנויות אפשריות, אינני סבור כי ניתן לומר שהפרשנות שאותה קבע בית המשפט המחוזי היא פרשנות שגויה, כל שכן כזו שניתן לומר עליה כי היא מהווה "טעות של ממש" המצדיקה התערבות ערעורית מצד בית משפט זה.

5. לא למותר לציין, כי הבעיה הפרשנית בכל הקשור לנוסח תניית הבוררות הקיימת בהסכם המייסדים רובצת במובהק לפתחם של הצדדים ושל הגורמים שניסחו אותה. בעניין זה אין לי אלא לשוב על דבריו הנושנים של השופטח' כהן, לגבי השימוש בדיבור "ו/או" בהקשרים משפטיים הדומים לזה שלפנינו:

"צירוף זה של וי"ו החיבּוּר עם "או" הפירוּד תכליתו להתיר ספק...

ואולם, כאותן תרופות פלא, אשר אינן מרפאות, אלא אך מוסיפות חסרון כיס על חסרון בריאות, גם המצאת ו/או אך הוסיפה ספקות על ספק. את בעל וי"ו החיבור יכולת להעמיד בחזקתו, שלחבּר הוא בא ולא להפריד, ואת בעל ה'או' יכולת להעמיד בחזקתו שלהפריד הוא בא ולא לחבּר; אמנם חזקה היא הניתנת לסתירה ולהזמה על פי הֶקשר הדברים, אך כל עוד לא נסתרה, הרי היא בעינה עומדת ומונעת ספקות. באה עליך קללת ו/או והופכת את כל היוצרות: וי"ו החיבור אינה עוד וי"ו החיבור, שהרי ניתנת להחליפה ב"או"; ו"או" אינו עוד או, שהרי ניתן להחליפו בוי"ו החיבור; החזקות אינן חזקות, ולא נשאר בידך מאומה מן הודאי. כל הדלתות פתוחות, ואי אתה יודע, מהי הדלת הנכונה ללכת בה ליעדך.

צירוף זה של ו/או פסול בעיניו גם מן הבחינה המשפטית, גם מן הבחינה הלשונית, וגם מן הבחינה האסתטית-פסיכולוגית."

6. (חיים כהן "סכלות ו/או איולת"לשוננו לעם לב, חוברת א 14-3, 4 (תשמ"א), זמין כאן: http://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/andor-JHC.pdf). יוער כי הדברים הנ"ל יפים כמובן גם ביחס לשימוש במונח המקביל בשפה האנגלית, "and/or", אף שהשופט חיים כהן מטעים בהמשך הטקסט הנ"ל, כי ניתן למצוא הבדלים דקים בין השימושים. על כל פנים, דומני כי ההסתייגות המהותית ממונח זה - בכל הנוגע לנסיבות התיק שלפנַי - יפה היא הן לגבי המונח כפי הופעתו בשפה העברית, והן לגבי המונח כפי הופעתו בשפה האנגלית (ולהסתייגות דומה מהשימוש במונח זה בהקשר המשפטי ראו גם באתר האקדמיה ללשון העברית, זמין כאן: http://hebrew-academy.org.il/2012/01/31/%D7%95%D7%90%D7%95/).