רפאילוב ואח' נ' לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

פסק דין

1.התובעים, בני דודים ילידי שנת 1995, הגישו תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975, בגין תאונת פגע וברח, שבה לטענתם היו מעורבים כהולכי רגל (להלן: "החוק").

בכתב התביעה נטען, כי ביום 19.5.10 בשעת לילה מאוחרת, חצו התובעים, שהיו אז כבני 15, מעבר חציה בכביש הסמוך לצומת הרחובות הרצל וויצמן בנתניה, כשלפתע הגיח רכב, פגע באחד מהם והעיף אותו לעבר האחר, שהועף גם הוא ופגע בעמוד חשמל שהיה במקום. לאחר הפגיעה נמלט הרכב, והותיר את התובעים במקום כשהם סובלים מחבלות שונות.

התובעים טענו שלמרות מאמציהם, הם לא הצליחו לאתר את זהות הנהג או את פרטי הרכב הפוגע, ומשכך ועל פי החוק הגישו את התביעה נגד קרנית.

קרנית הכחישה את חבותה, וטענה כי התובעים לא נפגעו מרכב או בנסיבות המהוות תאונת דרכים, ועל כן דין התביעה נגדה להידחות.

2.לאור הכחשת האירוע ונסיבותיו פוצל הדיון, על מנת להכריע תחילה בשאלת החבות.

מטעם התביעה העידו התובעים ושכנתם הגב' אהובה אברמוב.

מטעם קרנית העידו לידיה אלהררי ובנה שלומי, שהתובעים טענו כי עובר לאירוע הם בילו ערב בביתם.

דיון

3.כלל הוא שתובע נושא בנטל השכנוע מתחילת המשפט ועד סופו, ואם הובאו ראיות טובות להוכחת תביעתו, עובר הנטל אל הנתבע ועליו לסתור אותן באמצעות ראיות מטעמו. במידה ובסוף המשפט נותרו כפות המאזניים מאוזנות, מכריעים נגד מי שהנטל עליו (א. הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, הוצאת המכון למחקרי חקיקה ע"ש סאקר, הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית, עמוד 189).

כאשר מדובר בתאונת דרכים, הנפגע נושא בנטל להוכיח את עצם קרות התאונה, וגם כאשר התביעה מבוססת על גרסה יחידה בהיעדר עד ראייה לתאונה עצמה, יכול לעיתים הנפגע לחזק את גרסתו באמצעות ראיות חפציות, כגון אפיוני פגיעתו, מצב הזירה, ממצאים שנמצאו בה, וכן באמצעות ראיות ממקור אנושי, כגון אמרות שנאמרו בהזדמנות ראשונה, עדויות אחרים שהגיעו לזירה בסמוך לאחר התאונה וכיוצא באלו.

4.גם תביעה זו מבוססת על גרסה יחידה של התובעים, ואין עדות ישירה אחרת לאירוע. אלא שגרסתם מעוררת סימני שאלה רבים, שכן לא רק שהתובעים לא ראו, לא שמעו, ולא הבחינו בדבר בעת התרחשות התאונה, הם גם לא הזעיקו למקום האירוע אף גורם שהיה יכול לסייע בתיעוד הזירה לאחר התאונה: "לא רואים כלום... לא ספרתי את המהירות שלו... לא שמעתי חריקת בלמים... הוא מביא לנו מכה ואז נעלם... לא זוכר איזה סוג היה... לא ראיתי אותו... אפילו לא בשלב קטן" (עמודים 18-20).

במקום ראיות ישירות, ביקשו התובעים לתמוך את גרסתם בעדות של שכנתם, הגב' אהובה אברמוב, שלא נכחה במקום התאונה, אולם היא שוחחה עימם סמוך לאחר מכן, ואף הגיעה למקום האירוע ולקחה אותם ברכבה לבית החולים - וזאת מכוח כלל "הרס גסטה", אשר מכשיר תוכנה של עדות שמיעה באשר לאמרה של עד שנאמרה נוכח אירוע מרגש.

5.התובעים צירפו את תצהירה של העדה שהוזמנה להחקר עליו, אך מיד עם תחילת החקירה התברר כי לפני הדיון נערך מפגש בו נכחו היא, התובעים ועורך דינם, במסגרתו שחזרו הנוכחים את פרטי האירוע, עברו על שרטוט הצומת ושוחחו על מה שקרה, והיא תיארה את נושאי השיחה:

"מאיזה כביש חצינו ומאיזה כביש לא חצינו. שהוא ידע מה להגיד... הוא שאל אותי (הכוונה לעורך הדין- ג.צ.) מאיפה בא האוטו שפגע בהם... דובר באיזה שעה הגעתי ובאיזה שעה הלכתי לבית חולים. אמרתי בערך. זה היה לילה. דיברנו על לוח זמנים", ובהמשך: "כפי שהבנתי רפי עף על אלי ואת זה הבנתי פה היום. אז לא הבנתי את זה" (עמודים 7, 11-12).

הדברים עלו באופן דומה גם בעדותו של התובע שמואילוב, שלפני מסירת עדותו בבית המשפט, אישר: "עברנו שוב על איפה זה קרה כולם ביחד... היו פרטים של איפה פגע בנו האוטו... עברנו על המקום. אני אהובה עזרא ועוה"ד" (עמוד 17-18 – ההדגשה שלי ג.צ).

כלל ידוע שהכנה של מספר עדים יחד לקראת מתן עדותם מהווה הדרכה פסולה, אשר יש בכוחה ליטול מידה גדושה ממשקל עדותם של אותם עדים (י. קדמי "על הראיות", מהדורת תש"ע - 2009, בעמוד 1938).

הדברים מקבלים יתר משמעות ותוקף במקום בו התביעה מבוססת על שאלה עובדתית, וכשהמחלוקת בין הצדדים נעוצה בנסיבות האירוע ובשאלה כיצד נפגעו התובעים, שאז מהימנותם של העדים והיכולת לסמוך על דבריהם היא הכלי העיקרי שבידי בית המשפט, שאמור להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהמילים שבהן בוחר כל עד, מאותות האמת המתגלים בדבריו, וכן מהגיונם הפנימי של הדברים והסדר בו הוא מוסר את תשובותיו.

מכאן, שהפגישה המשותפת של התובעים והעדה, בה נדונו פרטי האירוע ונסיבותיו, מקימה חשש ל "הכנה ותיאום" לקראת העדות, ויש בכך כדי להחליש את גרסת התובעים, לבחון את דבריהם ועדותם בקפדנות ולהכביד את הנטל המוטל עליהם.

6.על פי תצהירי התובעים, בליל האירוע ערב חג שבועות, הם יצאו לבלות עם חברים בנתניה, ולאחר מכן המשיכו לביתו של חבר בשם שלומי, שיחקו אצלו ב- Sony Playstation ותכננו להישאר לישון בביתו. לקראת השעה 1 בלילה, הם החליטו לשנות מהתכנית ולחזור לביתם (ת/2, ת/3).