רע"צ 65192-09-16 גרין ווילה אירועים בע"מ נ' מרכז הירידים והקונגרסים בישראל בע"מ

1.לפניי ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת מרים סגל) מיום 20.9.2016, שבה נדחתה הבקשה לביטול הליכי פינוי.

מקור ההליך בתביעת פינוי שנוהלה בבית משפט זה לפני כבוד השופטת עידית ברקוביץ, ואשר הסתיימה בפסק דין מוסכם שכלל שני רכיבים: ראשית, ניתן פסק דין המורה על פינוי הנכס. שנית, הוסכם שביצועו של פסק הדין יעוכב בכפוף לשורה של תנאים, שבהם תשלום חובות העבר בפריסה ל-5 תשלומים וכן תשלום שוטף של דמי השכירות בתנאים שהוסכמו.

משהופרו התנאים לשיטתה של המשיבה, נפתח ביום 4.8.2016 תיק ההוצאה לפועל ונקבע מועד לפינוי. יוער, כי הפינוי קבוע להיום בשעה 10:00. בקשת רשות הערעור ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי הוגשה ביום 27.9.2016 בשעה 14:40, כלומר לאחר שעות העבודה. הבקשה נותבה לשופט התורן כבוד השופט אילן רונן, אשר קבע שאין דחיפות המצדיקה מתן סעד ארעי והעביר אותה לטיפול המזכירות לשם העברה לשופט מצוות הסעדים הזמניים. הבקשה נותבה אליי אתמול בשעות הצהריים ונקבע דיון להיום בשעה 9:30 תוך שלא ניתן סעד ארעי של עיכוב. בפתח הדיון היום הוחלט על שמיעת הבקשה לרשות ערעור כערעור ונשמעו לפניי טענות הצדדים.

2.טענות המערערת כלפי החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל הן ראשית כי היה על הרשמת לדון בבקשה כבקשה בטענת "פרעתי", מאחר שזו מהותה של הבקשה ועל כן שגתה כבוד הרשמת כאשר לא קיימה דיון במעמד הצדדים הכולל גם חקירות מצהירים. שנית, טוענת המערערת, כי אין היא חבה דבר למשיבה ועל כן ביצוע הפינוי בהיעדר חוב מהותי מהווה סנקציה חמורה על הפרה שאינה חמורה. במסגרת זו טוענת המערערת כי ניסתה לשלם את החוב הנטען במועד מוקדם יותר, אך המשיבה סירבה לקבל תשלום בשיקים חלופיים או במזומן. עוד טוענת המערערת כי בנכס קבועים אירועים אשר ביצוע צו הפינוי לא יאפשר את קיומם ובכך יפגע בצדדים שלישיים.

3.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק, לא מצאתי בהחלטת כבוד הרשמת טעות אשר על ערכאת הערעור להתערב בה.

4.לעניין הטענה שלפיה היה על כבוד הרשמת לדון בבקשה שהוכתרה כ"בקשה לביטול הליכי פינוי" כאילו הייתה טענת "פרעתי", לא מצאתי כל הצדקה לכך שהמערערת לא הגישה מלכתחילה בקשה בטענת "פרעתי". כאשר בעל דין מגיש בקשה במתווה דיוני מסוים, יש לתמוה על טענתו בערכאת הערעור כאילו היה על הגורם השיפוטי הדן בבקשה לדון בה כאילו הוגשה במתווה דיוני אחר. אילו טענה המשיבה טענות מסוג זה, אפשר שהיה מקום להידרש להן, אולם המערערת היא שבחרה את המתווה הדיוני שבו פנתה לרשמת ההוצאה לפועל, וככל שבחרה מסלול דיוני שגוי – בוודאי שלא ניתן לומר ששגתה כבוד הרשמת כאשר הלכה בנתיב הדיוני שהותווה בבקשה.

5.אולם לא רק מן ההיבט הפרוצדורלי אין מקום לטענות המערערת לגבי אופן בחינת הבקשה. לא מצאתי בדין מקור נורמטיבי המחייב קיום דיון במעמד הצדדים או חקירות מצהירים בדיון בבקשת "פרעתי". גם בא כוח המערערת לא הצליח להציג מקור נורמטיבי כזה, ויוער כי ההחלטה בבש"א 8106/01 הזית נ' אדלר, שאליה הפנה, אינה רלוונטית ולו במקצת, בין היתר משום שהיא מתייחסת להתנגדות לביצוע שטר, שהוא הליך אשר סדרי הדין בו קבועים במפורש בתקנות ההוצאה לפועל ובתקנות סדר הדין האזרחי. על כן אני סבור שככל שסברה כבוד הרשמת שיש מקום להכריע בבקשה על יסוד הכתובים, הייתה היא רשאית לעשות כן.

6.גם לגוף החלטתה של כבוד הרשמת לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטה. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערערת הפרה את התנאים שבהתקיימם רשאית המשיבה לבצע את פסק דין הפינוי. אין מחלוקת ששניים מתוך חמשת השיקים שנמסרו לפירעון חובות העבר מכוח פסק הדין, חוללו באין פירעון (ויוער כי בעניין זה שגתה כבוד הרשמת שגיאה עובדתית כאשר קבעה שהשיקים בוטלו, אולם אני סבור ששגיאה זו פעלה לטובת המערערת ולא לחובתה, שכן ביטול שיק אינו מלמד על היעדר יכולת לפרוע חיוב אלא על חוסר רצון לפרוע אותו, ואילו חילול בהיעדר כיסוי בוודאי מעורר חשש ליכולת הפירעון). אין גם מחלוקת על כך שדמי השכירות לחודש יוני 2016, אשר אמורים היו להשתלם עד 1.6.2016, לא שולמו במועדם, ואף לא שולמו בתוך חלון הזמנים שנקבע במסגרת פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים. ודוק: מדובר בתשלום הראשון שאמור היה להשתלם לאחר יישוב המחלוקת בפסק דין מוסכם. אם יש תשלום אחד המהווה "דמי רצינות" והוכחה לנכונותה של המערערת לקיים את התחייבויותיה ככתבן, דומה שהתשלום הראשון לאחר השגת ההסדר אמור היה להיות תשלום זה. העובדה שהתשלום לא שולם במועד הקבוע בהסכם או במסגרת חלון הזמנים שנקבע בהסכם, הקימה למשיבה את הזכות להפעיל את סנקציית הפינוי.