רע"צ 4856-06-15 זיסו נ' לנדאו

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' הרשמת הגב' מיכל ברלינר-לוי מיום 19.5.15 בתיק הוצל"פ 02-31305-10-5 (להלן – "תיק ההוצל"פ").

1.המבקשת, שהינה החייבת בתיק ההוצל"פ, הגישה ביום 13.4.15 בקשה להכרזתה כחייבת מוגבלת באמצעים לשם איחוד תיקיה, וזאת לאחר שתיק איחוד קודם שהיה לה, נסגר בשנת 2009 מפאת אי ביצוע תשלומים במסגרתו וצבירת חוב פיגורים.

בהחלטה מיום 13.4.15 התקבלה בקשתה של המבקשת, תוך שנקבע כי תנאי לפתיחת תיק האיחוד הינו תשלום הסך של 3,000 ש"ח על חשבון פיגוריה. כן נקבע כי צו החיוב בתשלומים בתיק האיחוד יועמד על 500 ש"ח, לאחר שיכולתה הכלכלית של המבקשת נבדקה על יסוד הצהרותיה והמסמכים שצירפה.

2.תחת הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל, הגישה המבקשת ביום 19.5.15 בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 13.4.15. בהחלטה שניתנה באותו יום, ואשר בעטיה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, נקבע כי אין מקום לשינוי ההחלטה מיום 13.4.15.

3.על הנוהג הפסול של הגשת בקשות לעיון חוזר, שאין בהן כל חידוש של ממש, ואשר כל מטרתן להאריך באופן מלאכותי את המועד להגשת בקשת רשות ערעור עמדתי במספר פסקי דין (וראו למשל: רע"צ 13726-04-14, רע"צ 17184-06-14, רע"צ 38291-01-15).

אם סברה המבקשת כי נפלה שגגה בהחלטה מיום 13.4.15 שומה היה עליה לבקש רשות לערער עליה, ולא להגיש בקשה לעיון חוזר, בה נטען כי "אין ביכולתה" לעמוד בתשלומים שנקבעו בהחלטה הקודמת, בלא שניתן טעם כלכלי של ממש לדבר.

המבקשת למעשה מבקשת לערער על החיובים בהם חויבה בהחלטה מיום 13.4.15, והמועד לכך חלף; לא הוגשה כל בקשה להארכת מועד ולא ניתן כל טעם להארכתו.

4.מעבר לכך, ואף לגופם של דברים, לא מצאתי כי יש כל יסוד לטענות המבקשת.

5.כאמור, למבקשת היה בעבר תיק איחוד, אשר פוזר מפאת אי ביצוע תשלומים במסגרתו, והוא הגורם לכך שנקבע כי על המבקשת לשלם סכום ראשוני בסכום משמעותי.