רע"צ 34912-08-16 מאלכ נ' מוחמד נעמה (1994) בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, כב' הרשמת פ' גלעדי-אליהו, מיום 18.7.16. הבקשה נסבה על קביעת כב' הרשמת, לפיה כתנאי לפתיחת תיק איחוד של המבקש כחייב מוגבל באמצעים עליו לשלם תשלום חד פעמי בסך 1,200 ₪, ולאחר מכן לשלם תשלומים חודשיים בסך 700 ₪. טענות המבקש מופנות הן כלפי התשלום החד-פעמי, והן כלפי צו התשלומים שנקבע.

כפי שיפורט להלן, החלטתי לדחות את הבקשה, מבלי להידרש לתגובה.

מכיוון שמצאתי שדין הבקשה להידחות, אינני מורה למבקש לתקן את בקשתו, ולהגדיר כמשיבים לה את כל הזוכים בתיקי ההוצאה לפועל השונים המתנהלים נגדו. למעשה, כך היה על המבקש לעשות מלכתחילה, שכן עניינה של בקשת רשות ערעור זה אינו נוגע למשיבה המסוימת המצוינת בכותרת, אלא לכלל הנושים, ואילו היה מקום לבקש תגובה, הרי שזכות התגובה צריכה הייתה להינתן לכל הנושים, ולא למשיבה בלבד.

לגופו של עניין, עיינתי היטב בבקשה על נספחיה, ולא מצאתי עילה לתת למבקש רשות לערער.

ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהחלטותיו של רשם ההוצאה לפועל בכל הנוגע לקביעת תשלומים, אלא לעתים נדירות, ואם היא מוצאת כי ההחלטה בכללותה אינה סבירה (ראה למשל בר"ע (י-ם) 390/08 שמעון נ' עיריית ירושלים, 16.4.08).

צו התשלומים שנקבע למבקש, כצו תשלומים אשר יחול בעניין כלל התיקים המתנהלים נגדו במסגרת תיק איחוד, הינו צו תשלומים סביר (700 ₪) בשים לב להכנסות התא המשפחתי של המבקש (כ-6,800 ₪) ולהוצאות סבירות של משפחה כמשפחת המבקש. מנגד, הצעתו של המבקש לשלם סכום חודשי של 150 ₪ בלבד, כפירעון חובותיו המסתכמים בכ-150,000 ₪, היא שאינה סבירה.

בכל הנוגע לתשלום החד-פעמי שנדרש, הרי שהוא אינו בבחינת "גזירה" אשר משמעותה המעשית היא דחיית הבקשה, כטענת המבקש, אלא תשלום העולה אך במעט (ב-500 ₪ בלבד) על התשלום החודשי אשר נקבע לאחר שנבחנה יכולת הפירעון של המבקש. כפי שצוין בהחלטת כב' הרשמת, הרי שתשלום זה הינו על חשבון פיגורים בתשלומים בתיקים השונים המתנהלים כנגדו, ואף שלא צוין מה הם אותם פיגורים, הרי שבנסיבות העניין ניתן להניח כי הם עולים על הסכום שנקבע.

פסק הדין שאליו הפנה המבקש (40999-02-12 בבימ"ש השלום בחיפה) עוסק בהחלטה אשר התנתה פתיחת תיק איחוד חדש בתשלום גבוה הרבה יותר, גם באופן מוחלט (שם דובר על 6,000 ₪), גם באופן יחסי לצו התשלומים שנקבע באותו עניין (שם דובר על 1,000 ₪), וגם באופן יחסי להכנסת החייבת באותו עניין (הכנסה שעמדה על כ-1,500 ₪ בלבד). כך שלא ניתן להקיש מהחלטת ביהמ"ש שם לעניינו כאן.

סיכומו של דבר, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.