רע"צ 18946-06-15

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ, מר עופר שורק, מיום 18.3.15, שניתנה בתיק הוצל"פ מס' 1306094144 לפיה נפרס החוב לתשלומים חודשיים בסך של 400 ₪.

המבקשת טוענת כי כב' הרשם לא התייחס למצבה הכלכלי, הרפואי והאישי ועותרת להפחתת הצו החודשי לסך של 150 ₪.

הבר"ע מוגשת באיחור ובצידה הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתה.

2.לאחר שעיינתי בבר"ע על נימוקיה ומצורפיה ולאחר שבחנתי את החלטת כב' הרשם, לא מצאתי עילה להתערב בה והנני מורה, מכוח סמכותי בתקנה 119 (ז) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, על דחיית בקשת רשות הערעור, ללא צורך בקבלת תשובה מטעם המשיבים.

3.תחילה לבקשה להארכת מועד – תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצל"פ, קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאה לו אם ניתנה ההחלטה שלא בפניו.

החלטת כב' הרשם מושא הערעור ניתנה, כאמור, ביום 18.3.15 והחלטה בבקשה לעיון חוזר שהגישה המבקשת לפני כב' הרשם ניתנה ביום 25.3.15, בעוד שהבר"ע הוגשה - באמצעות הלשכה לסיוע משפטי - ביום 9.6.15, כאשר הנימוק לאיחור טמון בהליך הקשור במינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי.

4.כידוע, הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, גוברת ככל שהנימוק נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות בשליטתו של בעל הדין (ע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף).

במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית המשפט משקל גם למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. בכל מקרה, וגם אם מדובר באיחור קל, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל הוא על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: ע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה (1) 376, 377).