אבו זיד נ' סרחאן ואח'

לפני בקשה למתן רשות לערער על החלטות כבוד הרשמת (הגב' איה מחאג'נה קרמאן) מיום 14/10/15 ומיום 26/10/15 בתיק הוצאה לפועל 511090-07-15.

בהחלטותיה אלו קבעה הרשמת הנכבדה כי בקשתם של המשיבים במסגרתו של תיק זה, אשר הוגדרה כהתנגדות לביצוע פסק דין של פינוי, הינה בקשה בטענת "פרעתי" ובמסגרת החלטותיה נשא בקשת רשות ערעור זו,  עיכבה את ההליכים כנגד המשיבים.

המבקשים טענו כי רשמת ההוצאה לפועל חרגה מסמכותה כאשר עיכבה את הליכי הפינוי כנגד המשיבים בלא שהייתה לעניין זה החלטת בית המשפט, המורה על עיכובו של הפינוי. כן טענו המשיבים כי בקשת המשיבים אינה בגדר טענת "פרעתי" ושגתה הרשמת הנכבדה כאשר החליטה לדון בה ככזו.

המשיבים מאידך טענו כי בקשת המבקשים הוגשה באיחור ולאחר המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור ומטעם זה בלבד יש לדחותה. עוד טענו המשיבים כי אכן טענותיהם אשר הוגשו לפני רשמת ההוצאה לפועל הנן בגדר טענת "פרעתי" וכי לרשמת ההוצאה לפועל הנכבדה הייתה מלוא הסמכות, על פי חוק לעכב את ביצועו של פסק הפינוי התלוי ועומד כנגדם, עד לבירור מלוא טענותיהם לפניה.

דיון :

תחילה למועד הגשת בקשת רשות הערעור. תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאה לו אם ניתנה ההחלטה שלא בפניו. "הכלל הוא שאם לא עמד החייב במועד הקבוע בתקנות להגשת בקשת רשות ערעור, אין לאפשר לו לעקוף את הסדרי הדין ולהביא להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור באופן מלאכותי ובאמצעות הגשת בקשה נוספת באותו העניין לרשם (הש' ס' ג'ובראן רע"א 3435/08 זמיר מועלם נ' ישראפלורס בע"מ, דינים עליון צ 628)." 

ראה: כבוד השופט דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות - חלק ראשון, מהדורה שביעית 2011, ע"מ 110.

בעניינו, ההחלטות עליהן מבקש המבקש לערער, הינן החלטות מיום 14/10/15 ומיום 26/10/15 כלומר לכל הפחות הגיעו החלטות הרשמת הנכבדה אל המבקש לאחר מספר ימים מיום מתן ההחלטה ואין בידי הנתונים אימתי זה התקבלו במדויק אצל המבקש. כעבור כעשרה ימים ממועד מתן החלטתה האחרונה של הרשמת הנכבדה , הוגשה בקשת רשות הערעור, כך שלא ניתן לקבוע כי בקשת רשות הערעור על ההחלטות נשוא בקשת רשות הערעור, לא הוגשה בהתאם למועדים הקבועים בדין.

בחינה מעמיקה של בקשת המבקש מעלה כי  הלכה למעשה אין כוונת המבקש לבקשת רשות ערעור על החלטות אלו, אלא על ההחלטות מיום 6/8/15 ומיום 30/8/15 והיה על המבקשים להגיש בקשת רשות הערעור על החלטות אלו במועדים הקבועים בדין ולא להגיש בקשות נוספות במטרה להאריך מלאכותית את המועדים לערעור ולהגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטות מיום 14/10/15 ומיום 26/10/15.

הדברים המצוטטים לעיל מספרו של כבוד השופט בר אופיר יפים אף לענייננו. אין לאפשר למבקשים בנסיבות אלו להביא להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור באופן מלאכותי על ידי הגשת בקשה נוספת באותו העניין כפי שעשו ומן הטעם הזה יש לדחות את בקשת רשות הערעור אשר הוגשה על ידם.

כמו כן, אף לגופו של עניין יש לדחות את בקשת רשות הערעור  ברובה ולקבלה אך ורק בכל הנוגע לקביעת ערובה או נימוק מדוע זה לא נקבעה ערובה, ויובהר.

טוען  המבקש כי בקשת המשיבים אינה בגדר טענת "פרעתי". לשונו של ס. 19 (א) לחוק ההוצאה לפועל ברורה ובהירה  "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו".

המשיבים בבקשתם ציינו טעמים שונים מדוע אינם חייבים למלא עוד אחר פסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל המורה על פינוים מהנכס נשוא הדיון ולפיכך מדובר ב"טענת פרעתי" כהגדרתה בחוק והרשמת הנכבדה , בדין קבעה את שקבעה לעניין זה, בהחלטתה המנומקת מיום 30/8/15 אשר הפכה חלוטה זה מכבר ואיני נדרשת לדון בה במסגרתה של בקשת רשות ערעור זו.

זאת ועוד, עיון בסיפא של 19(א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז 1967, אשר צוטט לעיל מעלה כי לרשמת ההוצאה לפועל הסמכות לעכב את ההליכים כאשר לפניה טענת "פרעתי", זאת מנימוקים מיוחדים שירשמו ואכן כך עשתה רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה בהחלטתה מיום 30/8/15, עת נימקה נמק היטב את הטעמים אשר הובילו אותה לעיכובם של הליכים. הרשמת הנכבדה קבעה כי אין להתעלם מטענות חוסר תום הלב והשיהוי בביצוע פסק הדין כמו גם מהשאלה מרחפת מעל ביצוע האופציה בהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוא פסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל. מכל אותם טעמים מיוחדים אותם רשמה רשמת ההוצאה לפועל עוכבו ההליכים, כך שלא ניתן לטעון כי עשתה כן בהעדר סמכות שבדין.

אך מטעם אחד מצאתי כי יש להשלים החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה. משעה שעוכבו הליכי ההוצאה לפועל הורה המחוקק, אף בלא מקום לשיקול דעת רשם ההוצאה לפועל, כי תופקד ערובה כאמור בס. 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל ולפיו "החליט רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות הענין, שלא לצוות כן." היה איפוא על רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה להורות על הפקדת ערובה וככל שלא עשתה כן היה עליה לפרט מהן הנסיבות אשר הובילו אותה לוותר על הפקדת ערובה. יש איפוא להשלים החלטת רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה אך לעניין הערובה, כך שתינתן החלטתה או על הפקדת ערובה מתאימה כנגד עיכובם של ההליכים או העדר הפקדתה תוך נימוק הנסיבות לכך. ויובהר , אין בהחלטתי זו על מנת לגרוע משיקול הדעת אשר הוענק לרשמת הנכבדה בהתאם להוראות המחוקק.

סוף דבר,

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא בהתאם לאשר פירטתי לעיל והתיק מושב לרשמת ההוצאה לפועל הנכבדה אשר דנה בתיק ההוצאה לפועל, אך ורק לעניין קביעת הפקדת ערובה מתאימה כנגד עיכובם של הליכי ההוצאה לפועל בהתאם להוראות ס. 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז 1967 או קביעה כי אינה מורה על הפקדתה, תוך נימוק הנסיבות אשר הובילו לקביעה זו.