רע"פ 959/15 מוסטפא שלבי נ' מ"י

1. לפניי בקשה מיום 8.2.2015 למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים א' רומנוב; ד' מינץ; א' נחליאלי-חיאט), בע"פ 8632-06-14, מיום 31.12.2014, אשר בגדרו נדחה ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' קורנהאוזר), בת"פ 38976-04-12, מיום 6.1.2014, והתקבל ערעור על גזר הדין, מיום 28.4.2014.

           בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, לריצוי בפועל, שהושת על המבקש.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, ובו מסופר כי ביום 23.4.2012, נהג המבקש ברכב כשהוא משוחח בטלפון נייד. שוטר שהבחין בכך, סימן למבקש לעצור את רכבו, אך הוא המשיך לנסוע לכיוון השוטר, עקף אותו בנסיעה פרועה כשרכבו עולה על המדרכה, והמשיך בנסיעה. השוטר, ופקחים שהיו במקום, החלו לרדוף אחרי המבקש, אך המבקש המשיך לנסוע, עקף קטנוע וגרם לנהגו לבלום בלימת חירום. בהמשך, כאשר פקח ניסה לעצור את רכבו של המבקש, המבקש נסע לעברו במהירות ואילץ אותו לנוס לצידי הכביש. המרדף הסתיים רק לאחר שהמבקש עלה שוב עם רכבו על המדרכה, אך לבסוף נאלץ לעצור עקב עומס תנועה. בגין מעשים אלה, ייוחסו למבקש העבירות הבאות: מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הכשלת שוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; שימוש בטלפון בעת שהרכב נע, לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

3. בתחילה, כפר המבקש במיוחס לו. בשלב מתקדם של ההליך, הודה המבקש בביצוע העבירות, אך לפני שניתן גזר הדין, הוא ביקש לחזור בו מן ההודאה ובית המשפט נעתר לבקשה זו. לפיכך, התקיים הליך ההוכחות כסדרו, עד תום. בהכרעת דינו, קבע בית משפט השלום כי העדים מטעם המשיבה היו מהימנים, ועדויותיהם השתלבו זו בזו. לעומת זאת, המבקש הותיר על בית המשפט "רושם בעייתי"; לא סיפק הסבר כלשהו להתנהגותו; ולא עורר ספק בדבר אמינותם של עדי המשיבה. לפיכך הורשע המבקש בעבירות שייוחסו לו בכתב האישום.

4. במסגרת גזר הדין בעניינו של המבקש, תוארו נסיבותיו האישיות, כפי שהובאו בתסקיר שנערך על-ידי שירות המבחן. בית משפט השלום עמד על חומרת מעשיו של המבקש, אשר עשה ברכבו שימוש מסוכן ביותר, עד כדי יצירת סיכון ממשי לשלומם ולחייהם של עוברי הדרך, תוך פגיעה בסמכותם של אנשי אכיפת החוק ובסדר הציבורי בכלל. בבחינת הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, ניתן משקל לקולה למצבו הרפואי והמשפחתי של המבקש ולעובדה שהוא היה נתון מזה מספר חודשים במעצר בית. לחומרה, צויין עברו הפלילי של המבקש, ובעיקר עברו התעבורתי המכביד. לאחר שקילת מכלול השיקולים, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר, לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 4 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה מן העבירות בהן הורשע, למעט עבירה של שימוש בטלפון בזמן נהיגה; שנתיים פסילת רישיון נהיגה; ופסילה על תנאי, למשך שנה.

5. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין, וקבע כי לא נפלה טעות בהחלטה להרשיע את המבקש בעבירות שייוחסו לו בכתב האישום. בנוסף, נדחתה טענתו של המבקש בעניין תחולתה של הנחיית פרקליט המדינה מס' 2.18, שכותרתה "מדיניות התביעה בתיקי חקירה בהם חשוד בביצוע עבירה כלפי שוטר מתלונן על שימוש בכוח מצד שוטר" (להלן: הנחיית פרקליט המדינה אוההנחייה). בית המשפט קבע, כי ההנחיה איננה חלה בנסיבות המקרה, מאחר שטענתו של המבקש כי הוא הותקף על-ידי שוטר, מתייחסת לאירוע שהתרחש לאחר המסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום.

6. לצד זאת, מצא בית המשפט המחוזי מקום להקל בעונש שהושת על המבקש, בעיקר נוכח נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש. בית המשפט ציין טעמים נוספים להקלה בעונש: העבירות בוצעו על-ידי המבקש באופן ספונטני, ללא תכנון מוקדם; המבקש היה נתון במעצר ובמעצר בית תקופה ממושכת; ומלכתחילה ביקשה המשיבה להשית על המבקש 7 חודשי מאסר, לריצוי בפועל. לפיכך, הועמד עונשו של המבקש על 9 חודשי מאסר, לריצוי בפועל, ויתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.