רע"פ 8810/16 שלום טרבלסי, רויטל טרבלסי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה צפת

בפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנצרת (כב' השופטת א' אריאלי) ב-ע"פ 6567-03-16, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד בצפת (כב' השופטת ר' איזנברג) ב-תו"ב 32118-06-14. במסגרת גזר הדין (מתאריך 21.01.2016) הושתו על המבקשים העונשים הבאים: קנס בסך 10,000 ש"ח, שהושת על המבקשים יחדיו, חתימה על התחייבות כספית בסך 10,000 ש"ח כל אחד, וצו להריסת תוספות הבניה שיבוצע 12 חודשים מיום מתן גזר הדין.

 אביא להלן את הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

 רקע  והליכים קודמים

2. בתאריך 17.06.2014 הוגש כנגד המבקשים כתב אישום לבית משפט השלום הנכבד, במסגרתו יוחסה להם עבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר – בלא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א), ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).
3. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 19.05.2013, או בסמוך למועד זה, פקחים מטעמה של המשיבה גילו כי המבקשים ביצעו עבודות בניה במקרקעין הידועים כגוש XX, חלקות 15 ו-16,XXXבעיר צפת, שכללו: בניית מרפסת פתוחה בגודל 30 מ"ר (להלן: המרפסת), בניית בריכת שחיה בגודל 8 מ"ר (10 מטר מעוקב; להלן: הבריכה), ובניית תוספת בגודל 25 מ"ר, לרבות פתחים סביב התוספת (להלן: התוספת; להלן יחדיו: תוספות הבניה). עוד נטען כי המבקשים ביצעו את תוספות הבניה ללא היתר כדין ואף תוך הפרת צו הפסקה מינהלי, שהוצא להם בתאריך 05.09.2012 וצו הפסקה שיפוטי שניתן בתאריך 13.09.2012.

4. בתאריך 08.09.2014 המבקשים כפרו במיוחס להם בכתב האישום בטענה כי המרפסת והתוספת, נבנו טרם המועד הנקוב בכתב האישום והם גרסו שהבניה נעשתה, לשיטתם, כשברשותם היתר בניה כדין. בעניין הבריכה נטען כי היא קיימת במקרקעין מזה מספר שנים, וכי אין היא מצריכה היתר בניה, נוכח העובדה, שלגישת המבקשים, מדובר ב"שכשוכית" בלבד.

5. בתאריך 10.09.2015 בית משפט השלום הנכבד הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין נקבע כי המבקשים בנו את תוספות הבניה בלא שהיה בידם היתר כדין, וכי הם אף המשיכו בביצוע עבודות הבניה, חרף העובדה שניתן בעניינם צו הפסקה מינהלי בתאריך 05.09.2012, וצו הפסקה שיפוטי בתאריך 13.09.2012.

בית משפט השלום הנכבד דחה את טענת המבקשים כי מדובר בבניה ישנה, זאת נוכח העדויות והראיות שנשמעו בפניו. עוד נקבע כי התמונות שהוגשו לבית משפט השלום הנכבד על ידי המשיבה, אשר תיעדו את מצב הדברים במקרקעין במועדים שונים, מוכיחות כי תוספות הבניה לא היו קיימות במקרקעין, מושא כתב האישום, עובר לחודש ספטמבר 2012. הטענה כי עבודות הבניה במרפסת ובתוספת נעשו על פי היתר בניה כדין, נדחתה אף היא, כאשר בתוך כך נקבע כי טענה זו עומדת בסתירה למסמך, עליו חתם המבקש 1, במסגרת שימוע שנערך לו בתאריך 18.11.2012, בגדרו הוא הצהיר כי יפעל להוצאת היתר בגין המרפסות שבנה – הצהרה, כך נקבע, המהווה הודאה בדבר בניה ללא היתר כדין.

           בית משפט השלום הנכבד קבע עוד כי היתר הבניה עליו נסמכו המבקשים בטענותיהם איננו מהווה היתר בניה לתוספות הבניה, מושא כתב האישום, אלא ל"בניית גג רעפים + גגון מעל המרפסת" (ראו: נ/1). עוד נקבע כי בכל מקרה היתר הבניה, עליו נסמכו המבקשים איננו תקף, שכן הוא ניתן בשנת 2004 ותוקפו פקע בחלוף 3 שנים, בעוד שעבודות הבניה נערכו בשנת 2012. בית משפט השלום הנכבד גם קבע כי הבריכה היתה טעונה היתר, נוכח כך שמדובר בבריכה התחומה בקירות בטון ומצופה באריחים, ומשכך היא מיועדת להיות מלאה במים לצורך שימוש בה כבריכה ולא כ"שכשוכית", כטענת המבקשים.

בית משפט השלום הנכבד הוסיף וקבע כי תוספות הבניה נבנו בחלקה המצויה בחזקת המבקשים, וכי העובדה שנעשו עבודות בניה אף בחלקות נוספות איננה מאיינת את הפרת הצווים המתייחסים לחלקה דנן. בית משפט השלום הנכבד קבע לבסוף, ביחס לטענת המבקשים כי ניתן להם טופס 4 מתאריך 29.03.2014 – זאת, על פי הנטען, לאחר ביצוע העבודות לבניית תוספות הבניה – כי ספק אם מדובר בטופס מקורי, שכן המהנדס החתום עליו, כלל לא שימש כמהנדס הוועדה המקומית במועד החתימה, וכי הטופס הנ"ל אף איננו מתייחס כלל לתוספות הבניה, מושא כתב האישום, אלא לעבודות שנעשו על פי היתר בניה מתאריך 25.09.1997, שעניינו חיבור לחשמל למספרה המצויה במבנה.

6. בתאריך 21.01.2016 בית המשפט השלום הנכבד גזר את דינם של המבקשים, לאחר שאיזן בין שיקולי הענישה השונים המתקיימים בנסיבות, והשית עליהם את העונשים המנויים בפיסקה 1 שלעיל.