רע"פ 8797/14 יצחק שושנה נ' מדינת ישראל

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ר' שפירא והשופטים א' אליקים וב' טאובר) בעפ"ג 13579-10-14 מיום 25.11.2014, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בת"פ 42770-09-13, לפיו הושתו על המערער שלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי על דרך של עבודות שירות; ששה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה בה הורשע בהליך הנוכחי; וקנס בסך של 20,000 ש"ח או שלושים ימי מאסר תמורתו. לבקשת המבקש, בית המשפט המחוזי הורה כי יתרת הקנס בסך של 16,000 ש"ח (כפי שעמדה ביום 25.11.2014) תשולם ב-16 תשלומים שווים במקום בשמונה תשלומים.

רקע והליכים קודמים

2.        המבקש הורשע על יסוד הודאתו בביצוע עבירות אשר יוחסו לו בכתב אישום מתוקן בגדרי הסדר טיעון. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, "ויאגרה", "סיאליס" ו"ולויטרה" (להלן: התרופות) הינם תכשירים הרשומים בפנקס התכשירים המיועדים לטיפול בבעיות אין אונות והגברת היכולת המינית. מכירת התרופות מצריכה מרשם רפואי וזאת מותנית בבדיקה רפואית. המבקש, שהיה הבעלים והמנהל של חנות לאביזרי מין, מכר במספר הזדמנויות, לכל הפחות ב-15 מקרים שונים, כדורים מזויפים של התרופות, ביודעו שהם מזויפים, ואף חילק אותם בהזדמנויות שונות. ביום 21.7.2011 נתפסו בחנות המערער 148 כדורים מזויפים אותם החזיק ביודעין.

 3.       בית משפט השלום קבע כי המבקש פגע במספר ערכים מוגנים: פגיעה כלכלית ותדמיתית בבעלי סימני המסחר; פגיעה במוניטין המדינה ככזו השומרת על זכויות יוצרים וסימני מסחר, מוניטין החשוב לחוסנה הכלכלי וליכולתה להשתלב היטב בכלכלה העולמית; ופגיעה בבריאות הציבור. עוד קבע בית משפט השלום, כי מדיניות הענישה הנהוגה משתרעת על קשת רחבה, ובמקרה הנוכחי מתחם העונש ההולם נע בין שני חודשי מאסר לבין שנת מאסר בפועל. בית המשפט התייחס לכך שהמבקש הודה במיוחס לו, אמנם לא מידית; לכך שבעת ביצוע העבירות המבקש נעדר הרשעות קודמות; לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות (למעלה משלוש שנים); לכך שהמבקש תרם מזמנו ומרצונו לציבור במסגרת התנדבותו במשטרת ישראל; ובעיקר לגילו של המבקש, אשר הנו יליד שנת 1939. עם זאת, בית המשפט עמד על התקופה הארוכה במהלכה כפר המבקש במיוחס לו; על כמות הפעמים בהן מכר וחילק המבקש את התרופות; ועל כמות התרופות שנמצאה בחנותו. אשר על כן, גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש כאמור לעיל.

4.        המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי, וביום 25.11.2014 ערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שהושת על ידי בית משפט קמא, אלא במקרים חריגים, אשר מקרה זה אינו נמנה עליהם. בית המשפט המחוזי חזר על קביעותיו של בית משפט השלום וציין כי מעשי המערער, אשר בוצעו בהיקף לא קטן, היה בהם כדי להביא לנזק משמעותי. עוד קבע בית המשפט, כי אין לייחס לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום משום שיהוי בלתי סביר המצדיק קביעת מתחם עונש הולם החורג ממדיניות הענישה הנהוגה. כן ציין בית המשפט, כי לא נעלם מעיניו גילו של המבקש, אך ככל שהממונה על עבודות השירות מצא אותו כשיר, ניתן להניח שהוא יצליח להשתלב. אשר לקנס שנגזר על המבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי בשל האופי הכלכלי של העבירות שביצע המבקש, היה מקום להטילו ואף על הצד הגבוה. בית המשפט קבע כי לא ניתן להפריד בין כלל רכיבי הענישה, ועל רקע עונש המאסר הקצר יחסית שהושת על המבקש, הושת עליו קנס גבוה. על יסוד כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש, אך אפשר לו לפרוס את התשלומים שנותרו לו לתשלום הקנס.

 הבקשה למתן רשות ערעור

5.        המבקש טוען כי מספר העסקאות המדויק שביצע אינו ידוע על פי כתב האישום, וייתכן כי מדובר אך בשתי עסקאות בודדות, עובדה אשר משפיעה על חומרת עבירותיו לעניין שמירה על עקרון ההלימה. עוד טוען המבקש, כי היה מקום לתת משקל של ממש לשיהוי בהגשת כתב האישום נגדו (חקירתו הראשונה התקיימה ביום 21.7.2011 וכתב האישום הוגש ביום 29.9.2013). אשר לקביעה כי עבירותיו בעלות אופי כלכלי ועל כן הושת עליו קנס גבוה, טוען המבקש כי הוא לא התעשר ולא קיווה להתעשר מעסקאותיו, אלא פעל בתמימות בלבד. זאת ועוד, טוען המבקש כי מאחר שהוא לא זה שיצר את התרופות, חלקו בפגיעה בערכים המוגנים קטנה היא, ולא היה מקום להטיל עליו עונש כה חמור. עוד מוסיף המבקש, כי לא נמצאה הוכחה להיות הכדורים מסוכנים, ומדובר בחיקוי שכל הבדלו ביחס למקור הוא היעדר האישור ממשרד הבריאות. לבסוף מציין המבקש כי בקשתו מעלה שאלות משפטיות עקרוניות וכי לא ניתן המשקל הראוי לנסיבות המקלות בעניינו.

דיון והכרעה

6.        עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. בית המשפט המחוזי אף הסכים לפרוס את התשלומים שנותרו למבקש למימוש עונש הקנס. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיה) (13.7.1982) (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה. המבקש טוען כי מספר העסקאות שערך אינו ידוע; כי חל שיהוי בהגשת כתב האישום נגדו; כי הוא ביצע את העבירות שלא מכוונה להתעשר; כי חלקו בפגיעה הוא מועט בשל היותו המוכר בלבד; וכי נסיבותיו האישיות לא קיבלו את המשקל הראוי. דומני כי טענות אלו נוגעות באופן מובהק לעניינו הפרטני של המבקש.

7.        אשר לעונש שנגזר על המבקש, הרי שבית משפט השלום וכן בית המשפט המחוזי התייחסו מפורשות לכלל הנסיבות בעניינו, בדגש על המשקל שניתן לנסיבות לקולא. יתרה מכך, אין בחומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים של סטייה משמעותית ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997)). לא מצאתי סטייה כלשהי, ודאי שלא קיצונית, בעונש שנגזר עליו.

8.        לעניין הטענה כי התרופות שמכר המבקש הן "חיקוי בלבד", שכל הבדלן מהמקור הוא האישור הנדרש ממשרד הבריאות, הרי שאם טענה זו תתקבל – יתייתר הצורך בקבלת האישור המדובר. האישור ממשרד הבריאות נועד למנוע את הטעיית הציבור ולהגן על בריאותו. אף אם ימצא כי החיקוי זהה כמעט לחלוטין למקור, הוא עדיין יסתובב בעולם ללא הרשאתו החוקית לכך. היום יהא זה חיקוי מוצלח ומחר יהא זה חיקוי שעלותו חיי אדם. אין להקל ראש בדרישה לקבלת האישור ממשרד הבריאות ואיני מקבל טענה זו של המבקש. 

9.        בנסיבות אלה, כאמור, אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, והיא נדחית בזאת.

ניתנה היום, י"ג בטבת התשע"ה (4.1.2015).