רע"פ 8637/14 וואליד עבאסי נ' מ"י

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, (כב' השופטים ר' יעקובי; ר' וינוגרד; ו-א' דראל), בעפ"ג 5720-10-14, מיום 4.12.2014, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' כדורי), בת"פ 32182-03-14, מיום 8.9.2014. 

2. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, לריצוי בפועל, שהושת עליו. בהחלטתי מיום 17.12.2014, הוריתי על עיכוב ביצוע המאסר עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

3. נגד המבקש הוגש כתב אישום האוחז בשני אישומים. במסגרת האישום הראשון, נטען כי ביום 27.2.2014, בשעה 11:45, או בסמוך לכך, התפרץ המבקש לדירתם של אלי ומרים (להלן: המתלוננים) ברחוב אברהם, בירושלים (להלן: הדירה), לאחר שמצא את מפתח הדירה בסמוך לדלת, ופתח באמצעותו את דלת הכניסה לבית. עוד נטען, כי המבקש נטל מן הדירה, שרשראות, עגילים, צמידים וטבעות. מהאישום השני עולה, כי ביום 3.3.2014, התפרץ המבקש, שוב, לאותה דירה, ונטל מתוכה מגן דוד ומזוזה מזהב. בכתב האישום צוין, כי את שתי העבירות ביצע המבקש בעת שעבד בניקיון בבניין המגורים שבו מצויה הדירה.  בהתאם לכך, יוחסו למבקש 2 עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ו-2 עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

4. ביום 5.6.2014, הורשע המבקש לאחר הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וביום 8.9.2014, נגזר דינו של המבקש. במסגרת הטיעונים לעונש, טענה המשיבה, כי על מתחם הענישה לנוע בין 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לבין 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. ואולם, נוכח נסיבותיו האישיות של המבקש ותסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, סברה המשיבה כי העונש המתאים מצוי בתחתית מתחם הענישה, אך עם זאת, יש להשית על המבקש שני עונשים במצטבר. הסניגור מצדו הפנה לגילו הצעיר של המבקש, ולהודאתו, וטען, כי בניגוד להמלצת שירות המבחן, יש להימנע מהרשעתו של המבקש. במסגרת גזר הדין, ציין בית משפט השלום בירושלים, כי: "בענייננו, כפי שיפורט להלן במסגרת קביעת מתחם הענישה, סוג העבירה שביצע הנאשם [המבקש] הינו חמור ואינו מאפשר להימנע מהרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים [...] בנוסף, לא הוצג נזק קונקרטי שיגרם לנאשם [למבקש] כתוצאה מהרשעתו". לפיכך, נקבע כי מתחם הענישה ההולם לכל אחד ממעשי העבירה שביצע המבקש, נע בין 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לבין 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בהמשך, ציין בית משפט השלום את השיקולים לקולה, ובכלל זאת, הסכמת המשיבה כי העונש המתאים למבקש מצוי ברף התחתון של מתחם הענישה; גילו הצעיר של המבקש; היעדר עבר פלילי; הודאתו באשמה; מעצר הבית הממושך בו שהה המבקש; והחרטה שהביע על מעשיו. בהתאם לכך, הושת על המבקש, בגין שני מעשי העבירה שביצע, עונש כולל של 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי 6 ימי מעצרו; ו-8 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך שנתיים, אחת מן העבירות בהן הורשע.

5. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים על חומרת עונשו, וביום 4.12.2014, קיבל בית המשפט המחוזי, באופן חלקי, את ערעורו של המבקש על גזר הדין,  בציינו כי: "אנו סבורים כי באיזון הכולל היה מקום לתת משקל רב יותר לנסיבותיו האישיות של המערער [המבקש], לגילו הצעיר, להיעדר עבר פלילי, לחרטה שהביע ולסיכויי השיקום, כפי שעולה מהתסקיר. שיקולים אלה מובילים למסקנה כי יש להקל במידת-מה בעונשו של המערער [המבקש]". בהתאם לכך, העמיד בית המשפט המחוזי את עונש המאסר לריצוי בפועל, שהושת על המבקש, על 12 חודשים, והותיר על כנו את המאסר המותנה שנקבע. 

הבקשה לרשות ערעור

6. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות הערעור שהגיש, חזר המבקש על אותן טענות, אשר הועלו על-ידו בערעור. לטענת המבקש, העונש שהוטל עליו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה המקובלת והראויה בעבירות דומות. נטען בנוסף, כי בעת גזירת העונש היה מקום לתת משקל רב יותר לסיכויי השיקום בעניינו של המבקש.