רע"פ 6785/14 אריה אייבי נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל), בעפ"א 42794-04-14, מיום 9.9.2014, אשר בגדרו נדחה ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' תבור), בתו"ב 7066/11, מיום 3.2.2014, וגזר דינו מיום 9.3.2014.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע של עבירות בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), ולתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות התכנון והבניה). מעובדות כתב האישום אשר הוגש נגד המבקש עולה, כי בין החודשים פברואר 2011, למאי 2011, או בסמוך לכך, ביצע המבקש, בעיר תל אביב-יפו ובמרחב התכנון שלה, עבודות בניה אשר טעונות היתר על פי חוק. נטען, כי המבקש בנה קירות מבטון מזוין בחיפוי אבן, בצמוד לקירות החיצוניים של מבנה חד קומתי קיים. עוד נטען, כי המבקש בנה קיר בלוקים נוסף בין מבנים שכבר היו קיימים בנכס.

1. ביום 3.2.2014, לאחר שמיעת הראיות, הורשע המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו. בהכרעת דינו, זיכה בית המשפט לעניינים מקומיים  את המבקש מבניית קיר הבלוקים בין המבנים הקיימים, אך הרשיע את המבקש בעבירה שעניינה בניית קירות מבטון בחיפוי אבן. בהכרעת הדין, הודגש, כי: "אין כל ספק כי יציקת הבטון וציפוי האבן מחוברים לקירותיו הישנים של המבנה בחיבור של קבע. כאשר מדובר בציפוי חיצוני של המבנה כולו, לא ניתן לומר גם כי מדובר בזוטי דברים בבחינת מסמר הנעוץ בקיר, ואין לי אלא לקבוע כי מדובר בעבודה הטעונה היתר". בהמשך, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים גם את טענותיו של המבקש לעניין קיומה של הגנה מכוח סעיף 208 לחוק התכנון והבניה. בנוסף, נקבע, כי אין מדובר בטעות במצב דברים כפי שטען המבקש. עוד קבע בית המשפט, כי לא הוכחה על-ידי המבקש הטענה בגין אכיפה בררנית של הרשות, וכי לא קמה למבקש הגנה מן הצדק.

            בית המשפט לעניינים מקומיים גזר את דינו של המבקש, ביום 9.3.2014. בגזר דינו, סקר בית המשפט את הנסיבות המצדיקות קביעת מתחם ענישה נמוך בעניינו של המבקש, ובהן: טיבה של הבניה, ובכלל זאת, העובדה כי מדובר ביציקת קורות בטון בצמוד לקירות קיימים, וככל הנראה לצורך התקנת חיפוי אבן דקורטיבי; הפסקת עבודות הבניה על-ידי המבקש עם קבלת הצו המורה על הפסקתן, והתפנותו של המבקש מן הנכס; תחום עיסוקו של המבקש בענף הבניה, אשר הביאו לבצע את העבירה; העובדה כי לא  נגרם נזק של ממש כתוצאה מביצוע העבירה; היעדר עבר פלילי למבקש; והיותו אדם נורמטיבי ושומר חוק. בהתאם לכך, השית בית המשפט לעניינים מקומיים על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך של 7,000 ₪; אגרה בסך של 1,400 ₪; והתחייבות כספית בסך של 12,000 ₪, למשך שנתיים, להימנע מלבצע את העבירה בה הורשע. כמו כן, ניתן צו הריסה, המורה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל אביב-יפו, להרוס את הבניה שנבנתה על-ידי המבקש ללא היתר.

2. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. ביום 9.9.2014, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, בציינו, כי: "אילו דובר רק בהדבקת חיפוי חיצוני על קיר קיים, לא היה ניתן לראות בכך משום בניה המחייבת היתר, ודין המערער היה לזיכוי. אולם, לצורך ביצוע עבודות החיפוי, נעשתה עבודת בניה של ממש, ואם התקן של חיפוי מחייב ביצוע עבודות של בניה, כי אז לעבודות בניה אלה, ולאו דווקא לחיפוי, יש צורך בקבלת היתר".

           בית המשפט המחוזי דחה גם את ערעורו של המבקש על הקנס שהושת עליו וקבע, כי גובהו של הקנס אינו מבטא חריגה ממדיניות הענישה הראויה במקרים כגון דא.

הבקשה לרשות ערעור