רע"פ 6590/16 עאדל זידאן נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: י' שפסר; ז' בוסתן; ו-ש' בורנשטין), בע"פ 18988-10-15, מיום 12.7.2016. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופטת ד' עטר), בת"פ 236-8-13, מיום 21.4.2015, וקיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על גזר דינו באותו הליך, מיום 2.9.2015.

           יחד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 25.8.2016, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להחלטה אחרת.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, הכולל שני אישומים בגין ביצוע שתי עבירות נפרדות של תקיפת חסר ישע וגרימת חבלה חמורה, תוך התקיימות נסיבה מחמירה של אחריות התוקף על חסר הישע, לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). מעובדות האישום הראשון עולה, כי ביום 21.7.2013, אחז המבקש, שהינו מטפל במעון "בני ציון" לחוסים בעלי פיגור שכלי (להלן: המעון), במגבת והיכה באמצעותה את אחת החוסות המטופלות במעון (להלן: החוסה), בפניה ובצווארה, פעמים רבות. זמן מה לאחר מכן, זחלה החוסה כאשר היא אוחזת בידה מפתחות, ובתגובה לכך, המבקש משך את ידה של החוסה והכה באמצעות אגרופו בעורפה. המבקש חדל ממעשיו רק כאשר מטפלת נוספת שעבדה עמו (להלן: מתלוננת 1) נזפה בו על מעשיו. באישום השני מתואר אירוע נוסף, שהוא קודם מבחינה כרונולוגית לאירוע המוצג באישום הראשון. על פי אישום זה, כשלושה חודשים עובר ליום 25.7.2013, היכה המבקש, בנוכחות מטפלת נוספת (להלן: מתלוננת 2), את החוסה האמורה בפניה, בתגובה להשתוללותה, וגרם לדימום באפה.

3. המבקש כפר באשמה שיוחסה לו, וביום 21.4.2015, ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה. ביחס לאישום הראשון, קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לספק סביר שביום 21.7.2013, המבקש אחז במגבת והיכה באמצעותה את החוסה פעמים רבות, בפניה ובצווארה. עוד הוכח, כי בהמשך זחלה החוסה על הרצפה והגישה מפתחות למבקש, כאשר הלה משך את ידה והרים את ידו שלו על מנת להלום בעורפה. עם זאת, נמנע בית המשפט מלקבוע כי המבקש היכה בפועל את החוסה בעורפה, באמצעות אגרופו. עוד נקבע, כי כתוצאה ממסכת האירועים האמורה, נגרם לחוסה חתך שטחי בגבתה השמאלית. קביעותיו אלו של בית משפט השלום נעשו לאחר ניתוח מכלול העדויות הקשורות בפרשה, ותוך התבססות על עדותה המרכזית של מתלוננת 1, אשר זכתה לאמונו של בית המשפט, כאשר עדותה הועדפה על פני עדויותיהם של המבקש ושל עובדת אחרת במעון, ס. שמה, אשר נכחה בדירה בזמן האירוע ושימשה כעדה מטעם ההגנה (להלן: ס.). בית המשפט זיכה את המבקש מהעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום – תקיפת חסר ישע, שהוא אחראי עליו, תוך גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק העונשין – מכיוון שעבירה זו אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. עם זאת, בית המשפט ציין שעובדות המקרה מקיימות גם את יסודות העבירה של תקיפת חסר ישע, על ידי אחראי עליו, תוך גרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, אשר יסודותיה זהים לעבירה המקורית שבה הואשם המבקש. זאת למעט בהיבט חומרת החבלה, אשר דווקא בסעיף 368ב(א) מביא להקלה עם המבקש. מכיוון שכך, קבע בית המשפט שלמבקש ניתנה ההזדמנות להתגונן מפני אותה העבירה, והרשיעו בעבירה האמורה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין.  

4. אשר לאישום השני, פסק בית המשפט כי הוכח שבמקרה אחר, אשר התרחש זמן מה טרם התרחשות האירוע המתואר באישום הראשון, היכה המבקש את החוסה האמורה בפניה בתגובה להשתוללותה. בהתייחס לאישום זה, זיכה בית המשפט את המבקש מביצוע העבירה שיוחסה לו. זאת, בשל קיומו של ספק עובדתי בשאלה האם החוסה נחבלה באפה או בפיה. חלף זאת, הרשיע בית המשפט השלום את המבקש בעבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. מסקנה זו התבססה על האמון שרכש בית המשפט לעדותה של מתלוננת 2, אשר נכחה באירוע האמור, ואשר "גרעין עדותה" תואר על ידי בית המשפט כ"עקבי ומהימן", בניגוד לגרסתו של המבקש.

5. ביום 2.9.2015, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. לצורך קביעת מתחם העונש ההולם בחן בית משפט השלום את הערך החברתי המוגן שנפגע עקב ביצוע העבירות, שהוא זכותו של אדם לכבוד ולשלמות הגוף, ונתן דעתו למידת הפגיעה בערך זה, שהוגדרה על ידי בית המשפט כפגיעה "מהותית". זאת, בשל ההתנכלות לאשה חסרת ישע, "המשוללת כל יכולת הגנה עצמית". עוד נתן בית משפט השלום משקל לחומרת מעשיו של המבקש, אשר באו לידי ביטוי בכך שאין מדובר במעידה חד-פעמית אלא בשני אירועים נפרדים. לאור האמור, קיבל בית משפט השלום את עמדת המאשימה, לעניין האישום הראשון, וקבע כי מתחם העונש ההולם לגביו מצוי בטווח של 9 עד 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. ביחס לאישום השני, נקבע שמתחם העונש הראוי מצוי בטווח שבין מספר חודשי מאסר, שיכול וירוצו בעבודות שירות, ועד שנת מאסר בפועל. לאחר זאת, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 13 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, בתוך 3 שנים, כל עבירת אלימות מסוג עוון; 9 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, בתוך 3 שנים, כל עבירת אלימות מסוג פשע; כמו כן, הורה בית המשפט על פיצוי המתלוננת בסך 4,000 ש"ח.

6. ביום 12.10.2015, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, הן על עצם הרשעתו בדין, והן על חומרת העונש שנגזר עליו. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור לעניין ההרשעה, בקובעו כי טענות המבקש נוגעות לממצאים עובדתיים טהורים ולקביעות מהימנות המבוססות על התרשמותה של הערכאה הדיונית, נושאים שערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהם. לגופם של דברים, בחן בית המשפט המחוזי את עדות המתלוננות בשני האישומים, עמד על הממצאים אשר מלמדים על מידת מהימנותן של המתלוננות, וציין כי המבקש עצמו אישר פרטים מרכזיים מן ההתרחשויות שתוארו בעדויות אלו. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, לא נמצא כל טעם מבורר להתערב בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות שנעשו על ידי בית משפט השלום, ולפיכך נדחה הערעור על הכרעת הדין.