רע"פ 6297-15 בכר נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל) בעפ"ת 38721-05-15 מיום 4.8.2015, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (השופט נ' מהנא) בתת"ח 77-03-13 מיום 21.4.2015, ועל החלטות הביניים שנכללו בו, עליהן יפורט להלן.

רקע עובדתי

2. נגד המבקש וחברת ההסעות בה הועסק (להלן: חברת ההסעות) הוגש כתב אישום מתוקן לבית משפט השלום לתעבורה בירושלים, אשר ייחס להם עבירה של התנהגות שאינה הולמת נהג המורשה להסיע נוסעים ברכב ציבורי, לפי תקנה 416 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ובצירוף סעיף 62(1) וסעיף 68 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. על פי עובדות כתב האישום, חברת ההסעות ביצעה הסעות מיוחדות ממרכז הקליטה בישוב מבשרת ציון לבתי ספר בעיר ירושלים באמצעות אוטובוס זעיר פרטי (להלן: האוטובוס), והמבקש הועסק בה כנהג ההסעות האלה. על פי המתואר, ביום 15.1.2012, בשעה שהמבקש הסיע ילדים באוטובוס, הוא אמר לשתיים מהילדות, בנות 12 שנים (להלן: המתלוננות), אמירות מעליבות בעלות אופי גזעני, על רקע מוצאן האתיופי. כמו כן, תואר כי המבקש הפלה את הילדים ממוצא אתיופי שנסעו עמו ברכב ההסעות, בכך שדרש מהם לשבת בחלקו האחורי של הרכב והרחק ממנו. לחברת ההסעות יוחסה אחריות פלילית למעשיו של המבקש מכוח סעיפים 22 ו-23 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שכן העבירה בוצעה במהלך מילוי תפקידו בחברה.

השתלשלות ההליכים

3. בשל חשיבותה של השתלשלות ההליכים המשפטיים להכרעה בבקשה זו, ראיתי לנכון לעמוד עליה בפירוט מסוים, באותן נקודות אשר רלבנטיות לטענות המועלות בבקשה (וראו פירוט מלא של השתלשלות ההליכים, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.8.2015, בעמ' 7-2). בנוסף, יוער כי במהלך ההליכים בוטל האישום נגד חברת ההסעות, והיא לא הורשעה בקשר לאירוע.

4. ביום 28.5.2013, נערך דיון ההקראה בבית משפט השלום לתעבורה, ובתשובתו לאישום, המבקש הודה באמירות שיוחסו לו בכתב האישום. מנגד, כפר בכך שדרש כי הילדים ממוצא אתיופי יישבו בחלק האחורי של האוטובוס. בהמשך הדיון, הודיעה המשיבה – שיוצגה על ידי יחידת התביעות במשרד התחבורה – שנודע לה מפי המבקש, כי מתנהל נגדו הליך פלילי מקביל בגין אותה מסכת עובדתית בבית משפט השלום בירושלים (ת"פ 53557-01-13; להלן: התיק המקביל), שבו המשיבה יוצגה על ידי פרקליטות המחוז. לפיכך, המשיבה ביקשה לדחות את הדיון, על מנת לבחון אפשרות לאיחוד שני ההליכים. בית משפט השלום לתעבורה קיבל את בקשת המשיבה והורה על דחיית המשך הדיון.

5. בעקבות זאת, ביום 2.7.2013, הגישה המשיבה לבית משפט השלום לתעבורה "הודעה על חזרה מאישום" ובה ציינה, בין השאר, כי המבקש טרם השיב לאישום. לפיכך, ביקשה מבית המשפט לבטל את כתב האישום, בהתאם לסעיף 94(א) רישא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן בהתאמה: חוק סדר הדין הפלילי; ו-בקשת הביטול). ביום 3.7.2013, הורה בית המשפט לתעבורה על ביטול כתב האישום, כמבוקש (להלן: החלטת הביטול). המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בעפ"ת 33691-09-13, ובו טען כי חזרת המשיבה מהאישום נעשתה לאחר שהשיב לו, ועל כן, דינו זיכוי מהאישום בהתאם לסיפא לסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי. ביום 26.11.2013, ביטל בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר א' כהן) את החלטת הביטול בהסכמת הצדדים, והחזיר את הדיון לבית המשפט לתעבורה, כדי שיקיים דיון בבקשת הביטול "ויחליט אם מדובר בזיכוי או ביטול כתב האישום" (להלן: פסק הדין בערעור הראשון).

6. בעקבות פסק הדין בערעור הראשון, ביום 29.11.2013 הורה בית המשפט לתעבורה למשיבה להגיש מחדש את בקשתה, כשהיא מנומקת. ביום 15.12.2013 הגישה המשיבה את נימוקיה, ובהם ציינה כי בקשת הביטול הוגשה על ידה מתוך רצון למנוע כפל הליכים בעניינו של המבקש, אך לא הייתה לה כוונה לא למצות עמו את הדין. לפיכך, המשיבה ביקשה כי התיק ייגנז – כך שידון התיק המקביל בלבד – או שיורשע המבקש על סמך הודאתו החלקית מיום 28.5.2013. המבקש הגיב לנימוקי המשיבה, וטען כי על פי פסק הדין בערעור הראשון, הסוגיה היחידה אשר הועמדה לדיון היא האם תוצאת חזרת המשיבה מהאישום היא ביטול כתב אישום או זיכוי מוחלט. בדיון בפני בית המשפט לתעבורה מיום 9.1.2014, חזרה המשיבה על כך שכוונתה בהגשת בקשת הביטול הייתה להביא למניעת כפל הליכים, ובהתאם לכך, הדגישה כי אם לא ניתן לגנוז את ההליך, היא מבקשת לחזור בה מהבקשה ולהותיר את האישום נגד המבקש על כנו.

7. ביום 12.1.2014, ניתנה החלטת בית משפט השלום לתעבורה (השופטת מ' קסלסי). בהחלטתו, בית המשפט ביקר את המשיבה על התנהלותה הרשלנית, שהתבטאה בהגשת שני כתבי אישום בגין אותה עבירה בשל חוסר תיאום בין זרועות התביעה השונות, כמו גם בניסוח הרשלני של בקשת הביטול. עם זאת, בית המשפט לתעבורה קיבל את טענת המשיבה כי כוונתה בבקשת הביטול הייתה למנוע כפל דיונים, ועל כן, קיבל את בקשתה לחזור בה מבקשת הביטול והותיר את האישום נגד המבקש על כנו. טענת המבקש לפיה סמכותו של בית המשפט לתעבורה הוגבלה בפסק הדין בערעור הראשון נדחתה, ונקבע כי משבוטלה החלטת הביטול והדיון הוחזר לבית במשפט לתעבורה, הייתה המשיבה זכאית לבקש לחזור בה מבקשת הביטול. עוד נקבע כי המבקש, בהתנגדותו לחזרה מבקשת הביטול, מנסה "לאחוז את החבל משני קצותיו" בכך שהוא טוען מחד כי בבקשת הביטול נטענה טענה שגויה לפיה טרם השיב לאישום, ומאידך הוא טוען כי בית המשפט מחויב להסתמך על בקשה שגויה זו, ולהורות על זיכויו. בנוסף, כדי להבטיח שזכויות המבקש לא ייפגעו, קבע בית המשפט לתעבורה את התיק להקראה נוספת של כתב האישום ביום 13.2.2014.