נ.מ. נ' פרקליטות צבאית - מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 15.7.2015. בד בבד עם הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש פסילת הרישיון שהוטל על המבקש.

2. כנגד המבקש, אשר שירת כאיש קבע בדרגת רס"ן, הוגש כתב אישום שבו יוחסו לו שלוש עבירות: נהיגה בשכרות (לפי סעיפים 62(3), 64ד(א) ו39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה)); הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977); והתנהגות שאינה הולמת (לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955). על פי עובדות כתב האישום, בחודש דצמבר 2014 נהג המבקש את רכבו בשעות הלילה המאוחרות בחולון, עת עוכב על ידי מתנדב במשטרת ישראל במכמונת יזומה לבדיקת שכרות. משסירב המבקש לתת דגימת נשיפה, נקרא למקום קצין משטרה שניסה לשכנעו להיבדק תוך שהסביר לו את החובה להיבדק וכי סירוב ייחשב כנהיגה בשכרות. למקום זומן גם קצין בוחנים תורן, שכשל גם הוא בשכנוע המבקש לחזור בו מסירובו. לבסוף הועבר המבקש למשטרה הצבאית להמשך טיפול. בגין מעשים אלה יוחסה למבקש עבירה של נהיגה בשכרות. כתב האישום הוסיף ופירט את חוסר שיתוף הפעולה של המבקש עם השוטרים. בתוך כך, המבקש סירב להציג תעודה מזהה ולצאת מהרכב אף שהורו לו לעשות כך; הטיח עלבונות בקצין המשטרה וסירב לחדול מלעשן; התנגד לחיפוש ברכבו ואף ניסה להיכנס לתוכו על אף שזאת נאסר עליו; הפריע לחיפוש שנערך בתיקו האישי ובארנקו ואף חטף את ארנקו במהלך וויכוח עם השוטרים; צעק על שוטר צבאי שסירב לתת לו סיגריה והטיח בו עלבונות; התנגד, תוך שימוש בכוח, עת ניסו השוטרים לאזוק אותו; והתנגד לבקשת השוטרים הצבאיים להתלוות אליו להמשך חקירה תוך שהוא צועק, כך שהשוטרים נאלצו להפעיל כוח סביר כדי להובילו לניידת משטרתית. בגין מעשים אלה, יוחסה למבקש עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בנוסף, ומשום שהמעשים המתוארים משקפים התנהגות שאינה הולמת את דרגתו ועמדתו דאז של המבקש בצבא, יוחסה לו גם עבירה של התנהגות שאינה הולמת.

1. בבית הדין הצבאי המחוזי כפר המבקש בכל העבירות שיוחסו לו, אלא שבית הדין לא התרשם לחיוב מעדותו ודחה את גרסתו. באשר לעדויות מטעם התביעה, התרשם בית הדין המחוזי לחיוב מאלו של השוטרים האזרחיים ונתן להן משקל מלא, בעוד שלעדויותיהם של השוטרים הצבאיים הוא נתן משקל חלקי בלבד, בשל סתירות וקשיים שנמצאו בהן. בנוסף, בית הדין המחוזי העיר בעניין אופן חקירתו של המבקש, שאותה כינה "רשלנית מאד". זאת, משום שהנאשם לא נחקר ביחס למעשים שבגינם הואשם בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, וכן משום שלא הוצגו בפניו ראיות כלשהן בנוגע לאישום זה – לא בשלב החקירה ואף לא בשלב מאוחר יותר. ביום 10.8.2014 הרשיע בין הדין המחוזי את המבקש בעבירה שעניינה נהיגה בשכרות, וזאת בהתאם לסעיף 64ד לפקודת התעבורה, שלפיו יראו את המסרב לתת דגימה כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות. לעומת זאת, לא מצא בית הדין המחוזי להרשיע את המבקש בעבירה שעניינה הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. נקבע אמנם שברגיל מעשיו של המבקש ממלאים אחר יסודות העבירה. ואולם, מטעמים של צדק, ובהתחשב בחקירה הרשלנית, באי ההקפדה על זכויותיו של המבקש ובהשלכות הרישום הפלילי על המשך שירותו בצה"ל, החליט בית הדין להחיל בענייננו את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, והרשיע את המבקש בעבירה חלופית שעניינה התנהגות שאינה הולמת. בגין העבירות שבהן הורשע הושתו על המבקש 24 חודשי פסילת רישיונות נהיגה בפועל, חמישה חודשי פסילת רישיונות על תנאי למשך שנתיים וכן 20 ימי מאסר על תנאי למשך שנתיים. הן המבקש הן המשיב ערערו לבית הדין הצבאי לערעורים.

2. בית הדין לערעורים קיבל את ערעור המשיב בחלקו ודחה את ערעור המבקש, הרשיע את המבקש בכל האישומים שיוחסו לו ואף החמיר את עונשו ביחס לרכיב המאסר המותנה. בהכרעתו, הסתמך בית הדין על ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית הדין המחוזי, אך מצא להתערב במסקנות שהוסקו מהם לעניין האישום בעניין הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. בית הדין קבע שעניינו של המבקש אינו נמנה על המקרים החריגים שמצדיקים החלה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק. זאת, משום שהגנתו של המבקש לא קופחה, שכן למחדלים החקירתיים נמצא מזור במהלך המשפט ומשום שהמעשים שיוחסו לו חמורים ותשתית הראיות שנגדו מוצקה. לכן, הרשיע בית הדין את המבקש בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. לצד זאת, ועקב מעשיו של המבקש שאינם הולמים קצין בדרגתו, הוא הורשע גם בעבירה נגזרת של התנהגות שאינה הולמת. את הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות הותיר בית הדין על כנה. באשר לעונש שהושת על המבקש, מצא בית הדין להתערב ברכיב המאסר המותנה שנגזר עליו. בית הדין ציין שמאחר שהמבקש לא נטל אחריות על מעשיו, ואף לא הכיר הכרה של ממש בפסול שבמעשיו, ישנו חשש ממשי שהמבקש יחזור לסורו – והדבר מחייב עונש מרתיע יותר. על כן, הועמד עונש המאסר המותנה על חודשיים. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3. בבקשתו טען המבקש כי מאחר שלבסוף הוא הסכים למתן דגימה, הרי שאין מקום להחיל את החזקה שבסעיף 64ד לפקודת התעבורה, שלפיה יראו את המסרב לתת דגימה כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות. כמו כן הוא טען כי לא הוסברה לו כראוי מהי המשמעות המשפטית של סירובו לתת דגימה, כנדרש בסעיף 64ב(ב2) לפקודת התעבורה, וכי יש לגבש נוהל סדור בהקשר זה. המבקש גם טען כי בית הדין המחוזי ביסס את הכרעתו על הנחת יסוד עובדתית שגויה, והיא שלא ניתן היה לבצע את הבדיקה בשל כך שהמבקש לעס מסטיק ועישן בין המועד שבו התבקש לראשונה לתת דגימה לבין המועד שבו הסכים לתתה. לדידו אין בכך כדי למנוע לקיחת דגימת נשיפה, ולכל הפחות ניתן היה לקחת דגימה מסוג אחר. לבסוף, טען המבקש להגנה מן הצדק ולנזק ראייתי מצד גורמי החקירה.