רע"פ 6002/16 ואח'

1. לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' מרשק מרום) מתאריך 28.06.2016 ב-ע"ח 38738-06-16, בגדרו נדחה עררו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט א' שרון) מתאריך 31.05.2016 ב-ה"ת 592-05-16.

           להלן אפרט, בתמצית, את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

רקע עובדתי

2. כנגד המבקש, ומספר חשודים נוספים, מתנהלת חקירה בחשד לעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, מתן שוחד, מרמה והלבנת הון. על פי החשד, המבקש הינו מנהל בחברה מסוימת (להלן: החברה) ומחזיק בכ-20% ממניותיה. המבקש ושותפיו לניהול החברה (להלן:החשודים הנוספים) חשודים כי שילמו, לכאורה, שוחד לגורמים שונים בחברת נתיבי ישראל בע"מ, אשר, בתמורה לשוחד הנטען הנ"ל, גרמו לכך שיועברו לידי החברה, כך על פי הנטען, חוזי עבודה הנאמדים במיליוני שקלים (להלן: חוזי העבודה). עוד על פי הנטען, המבקש והחשודים הנוספים נהגו למשוך משכורות שמקורן באחוזים מתוך שווי חוזי העבודה שנכנסו לחשבון החברה הנ"ל.
3. בתאריך 28.10.2015, בית משפט השלום הנכבד הוציא, במעמד צד אחד, לבקשת המשיבה "צו המצאה של מסמכים ותפיסת חפצים" לפי סעיפים 32, 34, ו-43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפסד"פ), וסעיפים 21(א) ו-26לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: החוק), למשך 180 ימים (להלן: הצו המקורי או צו התפיסה).
4. בתאריך 02.11.2015 נערך חיפוש בביתו של המבקש במהלכו נתפסו מרכושו, בין היתר: רכב – ששוחרר על ידי המשטרה בכפוף להפקדה כספית בסך של 10,000 ש"ח, כספי החברה, לפי שיעור אחזקותיו של המבקש בחברה (הנאמד כאמור על כ-20%), בסך של 62,000 ש"ח (מתוך סך של 310,000 ש"ח שנתפסו), וכן קרקע ודירת מגורים ברישום (להלן: התפוסים). הכול בהתאם לצו התפיסה שניתן על ידי בית משפט השלום הנכבד.
5. בתאריך 21.04.2016 המשיבה הגישה לבית משפט השלום הנכבד בקשה להארכת תוקף החזקת התפוסים למשך 180 ימים נוספים (ראו: ה"ת 59016-10-15; להלן: הבקשה הראשונה). נוכח סמיכות פגרת הפסח למועד הגשת הבקשה, והחשש כי הבקשה לא תידון במועד, המשיבה הגישה לבית משפט השלום הנכבד בתאריך 01.05.2016, בקשה נוספת להארכת תוקף החזקת התפוסים (ראו: ה"ת 592-05-16; להלן: הבקשה הנוספת).  
6. בתאריך 24.05.2016 בית משפט השלום הנכבד הורה על הארכת תוקף צו התפיסה עד להחלטה אחרת, ובתאריך 31.05.2016 בית משפט השלום קיבל את הבקשה, והורה על הארכת צו התפיסה ב-180 ימים נוספים, שימנו החל מתאריך 01.05.2016 (תאריך הגשת הבקשה הנוספת).
7. למען שלמות התמונה יוער כי בית משפט השלום הנכבד ציין בהחלטתו כי על אף שהבקשה הראשונה הוגשה עוד לפני מועד פקיעת הצו המקורי (שפקע כאמור בתאריך 28.04.2016) – הבקשה לא הובאה במועד לעיונו, כך שנוצר פער בין תאריך הגשת הבקשה הנוספת ובין מתן ההחלטה בידי בית משפט השלום הנכבד. נוכח זאת, בית משפט השלום הנכבד קבע כי תוקפו של צו התפיסה פקע לזמן קצר. עם זאת, בית משפט השלום הנכבד קבע כי נוכח האינטרס הציבורי, ונוכח מהות העבירות המיוחסות למבקש – אין בפגם זה לבדו כדי למנוע, בנסיבות, את הארכת תוקפו של צו התפיסה. בנוסף לכך, בית משפט השלום הנכבד קבע, לאחר עיון בחומר החקירה, כי מתקיים חשד סביר לביצוע העבירות המיוחסות למבקש. עוד נקבע, כי הפגיעה הנגרמת לזכויותיו של המבקש כתוצאה מהחזקת התפוסים – מידתית בנסיבות העניין, וזאת נוכח העובדות הבאות: רכבו של המבקש הוחזר לשימושו (כאמור, בכפוף להפקדה כספית בסך 10,000 ש"ח); הקרקע ודירת המגורים שבבעלות המבקש נתפסו ברישום בלבד; סכום הכסף שנתפס בחשבון החברה הוא סכום יחסי בהתאם לחלקו בשיעור האחזקות בחברה.
8. בתאריך 19.06.2016, המבקש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי הנכבד. במסגרת הערר המבקש העלה, בין היתר, את הטענות הבאות: המשיבה לא הוכיחה את היסודות הנדרשים לתפיסה על פי חוק. המבקש טען עוד שבית משפט השלום הנכבד שגה בכך שהוציא את הצו המקורי, וכן בכך שהורה על הארכת תוקפו של צו התפיסה, שכן צו התפיסה ניתן, לשיטתו, בחוסר סמכות. עוד נטען כי ההחלטה פוגעת בזכותו של המבקש לקניין, בזכות הטיעון שלו וכן בזכותו להליך הוגן. המבקש טען גם כי בית משפט השלום הנכבד שגה בכך שלא ערך הבחנה עובדתית בין העבירות המיוחסות למבקש, לבין העבירות המיוחסות לחברה.
9. בתאריך 28.06.2016 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את עררו של המבקש בקובעו, בין היתר, כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט השלום הנכבד, מכאן הבקשה שלפני.

           בטרם אפנה להצגת טענות הצדדים, אביא בקצרה את הרקע הנורמטיבי הנדרש לעניין.

10. בחוק קיימים שני מסלולים אפשריים לתפיסת רכוש לצורך חילוט עתידי של תפוסים (ראו: סעיפים 21, 23 ו-26 לחוק):

           הראשון, מכוח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי סעיף 35 לפסד"פ, אליהן מפנה סעיף 26 לחוק – כאשר סמכות זו נתונה לבית משפט השלום הנכבד (ראו: סעיפים 32, 34, ו-35 לפסד"פ; להלן: המסלול הראשון).

             השני, מכוח ההוראות הרלבנטיות בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים) אליהן מפנה סעיף 23 לחוק – כאשר סמכות זו נתונה לבית המשפט המחוזי (ראו: סעיף 36ו(ב) לפקודת הסמים; להלן: המסלול השני).

טענות הצדדים

11. לטענת המבקש עניינו מעורר מספר שאלות משפטיות מהותיות המצדיקות מתן רשות ערר ב"גילגול שלישי". המבקש טוען כי הצו המקורי שעליו הורה בית משפט השלום הנכבד ניתן בחוסר סמכות, זאת נוכח העובדה שבמקרה דנן לא נתמלאו, לגישתו, היסודות הנדרשים למסלולי התפיסה הקבועים בדין. עוד טוען המבקש כי נושא השימוש במסלולים המקבילים טרם זכה לדיון ממצה בפסיקה, ולכן, לשיטתו, כללי הפעולה בגדרו אינם ברורים.
12. בהקשר למסלול המסלול הראשון, לטענת המבקש, לא נתמלאו היסודות הבאים: הבקשה הראשונה לא הוגשה על ידי שוטר מוסמך כנדרש; לא היה למשטרה יסוד סביר להניח כי בתפוסים נעברה עבירה, או עומדת להיעבר עבירה, או שיש בהם כדי לשמש ראיה בהליך המשפטי, או שמא שהתפוסים נתנו כשכר בעד ביצוע העבירה, או כאמצעי לביצועה.