רע"פ 5603-15 אמיר נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר – נשיאה; ר' בן יוסף; א' נחליאלי-חיאט), בעפ"ג 2082-11-14, מיום 3.6.2015, בגדרו התקבל, חלקית, ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר), בת"פ 29152-06-10, מיום 3.4.2014.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש הינו מנכ"ל חברה, העוסקת במתן שירות וסיוע לחולים אונקולוגיים. עד אמצע שנת 2010 שימש המבקש חובש ומדריך במגן דוד אדום, שם עבד במשך כעשרים שנה. לפי עובדות כתב האישום, ביום 3.6.2010, סמוך לשעה 18:30, נסע המבקש ברכבו בהרצליה. כאשר הבחין המבקש בקטין (יליד שנת 2000) (להלן: הקטין אוהמתלונן), עצר המבקש את רכבו בסמוך אליו, הציג את עצמו בפניו כסוקר מטעם משרד החינוך, והזמין אותו להיכנס לרכבו. המתלונן נכנס לרכבו של המבקש, והמבקש נהג את הרכב לכיוון חורשה מבודדת סמוך לאזור מפגשם. עוד נטען בכתב האישום, כי המבקש אמר למתלונן לכבות את הטלפון הסלולרי שברשותו ולשמור את דבר פגישתם בסוד. או אז, החל המבקש להציג למתלונן שאלות בנוגע לאיברי גוף שונים, תוך שהוא רושם חלק מן השאלות והתשובות במחברת שהייתה ברשותו. במהלך עניינים זה, כך טוענת המשיבה, ליטף המבקש את ראשו של המתלונן וכן נגע בחזהו ובשכמו. עובר אורח, שהבחין במתלונן כשהוא נכנס לרכב, הזעיק את המשטרה, וזו הגיעה למקום ועצרה את המבקש בעת היותו ברכב עם הקטין. על יסוד עובדות אלו, הואשם המבקש בעבירה של מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14, לפי סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

1. בתאריך 15.1.2013, כפר המבקש בעובדות כתב האישום המתואר לעיל. המבקש טען, כי הוא אכן היה בזמן ובמקום המפורטים בכתב האישום ואולם, כך הסביר המבקש, חשש הוא שמא פגע ברכבו בקטין, אשר שיחק בכדור בסמוך למעבר החציה, ועל כן עצר לידו ודרש בשלומו. המבקש הודה כי הקטין נכנס לרכבו, ברם הוא דחה את טענות המשיבה על כך שהסיע את הקטין אל חורשה מבודדת, ואף הוסיף וטען, כי אין בקרבת המקום חורשה כאמור. עוד שלל המבקש את האמור בכתב האישום, באשר לכך שאמר לקטין לכבות את הטלפון הסלולרי שברשותו; בכך שאמר לו לשמור את דבר המפגש בסוד; וכן בכך ששאל את הקטין שאלות בנוגע לאברי גוף שונים. המבקש הסביר, כי שאלותיו אל המתלונן נגעו למצב בריאותו, שכן הוא חשש שמא פגע בו. המבקש כפר – מכל וכל – בטענה כי הוא ליטף את הקטין בראשו, או כי נגע בחזהו או בשכמו. באשר לעובר האורח, הודה המבקש כי זה עבר בסביבה והזעיק את המשטרה וזו הגיעה למקום ועצרה אותו ברכב, בהיותו יחד עם הקטין.

2. בתאריך 3.4.2014, הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, לאחר ניהול משפט הוכחות. בית משפט השלום קבע כי עדות הקטין, אשר נחקר על ידי חוקרת ילדים, היא עדות מהימנה, וכי הוא מסר גרסת אמת – מראשיתה ועד סופה. עוד נקבע, כי עדויותיהם של השוטר שעצר את המבקש ושל עובר האורח הינן מהימנות. מנגד, קבע בית המשפט כי לא ניתן לתת אמון בגרסתו של המבקש, שכן: "מלכתחילה הציג הנאשם [המבקש] תמונה שהיא כל כך מופרכת, סותרת את השכל הישר, אם לא מתנגשת בו ממש, כך שלא ניתן לקבלה, זאת עוד אפילו בטרם נדרשתי לשקרים האופפים אותה". סיפורו של המבקש, כך לפי בית משפט השלום, אינו מתקבל על הדעת, וזאת, בפרט נוכח הנסיבות והדרך בה פעל המבקש. לעדותו של הקטין בפני חוקרת הילדים מצא בית משפט השלום סיוע בעדותו של עובר האורח ובשקריו של המבקש עצמו.

3. לבסוף, קבע בית משפט השלום, כי על אף שהמגע לא נעשה באבריו המוצנעים של הקטין, יש בהתנהגותו של המבקש ובמכלול הנסיבות כדי להעיד על כך שאין מדובר במגע תמים. בין השאר, מדובר בנסיבות אלה: היעדר היכרות מוקדמת עם הקטין; ה"התחזות" מול הקטין כסוקר מטעם משרד החינוך; העלאת הקטין לרכבו של המבקש ללא סיבה נראית לעין; הוראתו של המבקש לקטין לכבות את המכשיר הסלולארי שלו ולשמור את דבר פגישתם בסוד; נהיגתו של המבקש עם הקטין לחורשה מבודדת וחניית הרכב מאחורי מכולה; הצגת שאלות לקטין בנוגע לאיברי גוף דווקא; ונגיעות בראשו, שכמו וחזהו של הקטין. נסיבות אלו, לדידו של בית משפט השלום, מקיימות את היסוד ההתנהגותי בהגדרת עבירת המעשה המגונה, באופן השולל את אופיים התמים של מעשי המבקש. נסיבות אלה מובילות למסקנה חד משמעית, כי המבקש "ביצע מעשה מגונה בילד, תוך שאיפה לבצע הדבר למטרת גירוי או סיפוק מיני". לאור האמור, הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

4. בתאריך 28.9.2014, גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש ל- 9 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים לבל יעבור עבירת מין, בתוך 36 חודשים מיום שחרורו; כמו כן, חויב המבקש בקנס בסך 1000 ₪; ובפיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪.

5. על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בתאריך 3.6.2015, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נדחה הערעור באשר להכרעת הדין והתקבל הערעור בנוגע לגזר הדין. דעת הרוב (מפי כב' השופטות ד' ברלינר – נשיאה ו-א' נחליאלי-חיאט) דחתה את הערעור בנוגע להכרעת הדין. בית המשפט המחוזי התרשם, בדעת הרוב, בדומה לבית משפט השלום, כי דבריו של הקטין, בפניו חוקרת הילדים, ברורים, הגיוניים, ומשקפים במדויק את האירוע. כמו כן, אישר בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום באשר לדחיית גרסתו של המבקש, וזאת, בין השאר, עקב השקרים שבעדותו; גרסתו המתפתחת; ומכלול הנסיבות המעוגנות בחומר הראיות. על יסוד האמור, סבר בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם בקביעתו של בית משפט השלום כי הקשרו של המעשה ונסיבותיו הברורות, מעידים כי מדובר במעשה מגונה. הנגיעות שתוארו, בנסיבות בהן התרחש האירוע, גם אם עסקינן בנגיעות באברי גוף ניטרליים, הן נגיעות שאינן תמימות ואשר נועדו לצורך גירוי או סיפוק מיני, ועל כן מדובר ב"מעשה מגונה". באשר לגזר הדין, הוסכם על דעת רוב השופטים, כי יש להחמיר עם נאשמים הפוגעים בקטינים, ואולם, כך נקבע, על מגמת ההחמרה להיעשות באופן הדרגתי. על כן, ובהתאם למדיניות הענישה במקרים דומים, ובשים לב לעובדה שמדובר בעבירה המצויה ברף נמוך של חומרה, הוחלט להפחית את עונשו של המבקש ולהעמיד את רכיב המאסר על 6 חודשי מאסר, שירוצו על דרך של עבודות שירות. יתר רכיבי הענישה נותרו על כנם.