רע"פ 4184-15 מח'ול בקלה נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' כרמל, כ' מוסק וש' רנר) בעפ"ג 55280-02-15 ובעפ"ג 61289-02-15 מיום 14.5.2015, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור המבקשת על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 57751-03-14, כך שחמישה חודשי המאסר שהוטלו על המבקשת הוחמרו ל-11 חודשים, בעוד שיתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם: ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא תעבור על העבירות בהן הורשעה וקנס בסך של 100,000 ש"ח או ששה חודשי מאסר תמורתו.

רקע והליכים קודמים

2. המבקשת הורשעה על יסוד הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לה עבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:החוק); קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק; ומרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק.
3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המבקשת הייתה עובדת עיריית ירושלים ועובדת הציבור במועדים הרלוונטיים לכתב האישום המתוקן. החל משנת 2009, שימשה המבקשת כפקידת קבלה באגף השומה והגבייה, והייתה מופקדת על גביית תשלומי ארנונה ועל עדכון פרטי חייבי הארנונה. לשם כך, ניתנה לה הרשאה לבצע שינויים במחשב העירייה, בכפוף להגשת אסמכתאות מתאימות על ידי התושבים. במסגרת עבודה זו, פעלה המבקשת להפחתה ול"העלמה" של חובות ארנונה לתושבים מסוימים, אף שלא היו זכאים לכך, בסכום מצטבר של 777,268 ש"ח. המבקשת עשתה זאת באמצעות רישום חובותיהם על שם אחרים, ביודעה כי מדובר בשינויים כוזבים ומבלי שהוגשו לה אסמכתאות מתאימות. במקרים מסוימים קיבלה המבקשת תשלום כספי בעד פעולותיה, בסכום מצטבר של 125,500 ש"ח. כתב האישום המתוקן מייחס למבקשת עשרה אישומים פרטניים, במסגרתם זוכו חייבים שונים מתשלומי ארנונה בסכומים שונים. כן מפורט באחד האישומים, כי המבקשת אף דרבנה את הפונים אליה להפנות אליה אנשים נוספים.
4. בגזר הדין מיום 13.1.2015, קבע בית משפט השלום כי עבירת השוחד כמו גם עבירת הפרת האמונים, יש בה בגידה של ממש ועיקור מתוכן של ממשל ומשטר תקין. בית המשפט ציין כי עיר ללא מסים, היא עיר ללא שירות לאזרח. כן נקבע, כי מעשי המבקשת פגעו בחלוקה השוויונית והנכונה בין האזרחים. צוין כי המבקשת לא רימתה אך את הציבור, אלא הוליכה שולל אף את "לקוחותיה", דבר המעיד על רמה גבוהה של ערמומיות ותכנון.
5. בית משפט השלום קבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין מספר חודשים ועד לשנתיים מאסר בפועל, לצד מאסר מותנה וקנס. בבואו לקבוע את העונש בתוך המתחם, התייחס בית המשפט לתסקיר שירות המבחן שנערך בעניין המבקשת, לפיו, המבקשת ילידת שנת 1974 ועברה נקי ונטול מהרשעות קודמות. נמצא כי המבקשת היא שמטפלת בילדיה, ובנה האוטיסט תלוי בה ובתמיכתה באופן מוחלט, זאת גם עקב יחסו המתנשא והמזלזל של בעלה. שירות המבחן המליץ על הטלת מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. עוד התייחס בית המשפט לכך שהעבירות נעברו לפני שלוש שנים, ולכך שאין ספק שעונש מאסר משמעו פגיעה קשה גם בילדיה התלויים בה. עם זאת, שקל בית המשפט את ההתרסה והזלזול של מעשי המבקשת כלפי מערכת החוקים, ועמד על חומרתן של העבירות וסידרתיותן. על כן, גזר בית משפט השלום את דינה של המבקשת כאמור לעיל.
6. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי, המבקשת על חומרת העונש והמשיבה על קולתו. בית המשפט קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעור המבקשת, בקובעו כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט השלום אינו הולם כתב אישום הנושא עשרה אישומים, אשר כל אחד מהם חמור בפני עצמו. עם זאת נקבע, כי אין המשמעות שהיה על בית משפט השלום לסטות מהסדר הטיעון אשר כלל טווח ענישה מוסכם, אלא אך למיקום העונש הראוי והנכון בטווח המוסכם. על כן, בית המשפט המחוזי לא קבע מתחם ענישה אחר. בית המשפט התייחס לכך שהעבירות בוצעו במשך שנים, בתחכום ובאינטנסיביות. כמו כן, ציין בית המשפט כי עבירות השוחד הן עבירות חמורות הפוגעות בהתנהלות השילטונית וכן באמון הציבור. בית המשפט היה ער לתסקיר שירות המבחן, ולכך שהוא מעלה נתונים שיש לשקול לקולה, כמו גם עברה הנקי והודאתה. עם זאת צוין, כי המבקשת טענה שבנה הגדול הנו אוטיסט, בעוד שלפי קצינת המבחן הוצג אבחון המתאר כי הבן "סובל מקשיי קשב וריכוז דיסקלקודיה, קשיים רגשיים בשליטה וריסון עצמאיים עקב קשיי קשב וחרדה". כן צוין, כי משפחת המבקשת מגיעה מדי חודש לטיפול משפחתי. בסופו של יום, מצא בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום הקל עם המבקשת, ועל כן התערב בפסק דינו כאמור.

הבקשה למתן רשות ערעור

7. המבקשת טוענת כי הגדלת העונש מחמישה חודשי מאסר ל-11 חודשים מהווה פער ניכר בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. המבקשת מציינת כי יש בכך פגיעה בעקרון ההלימה. כן היא מציינת מספר מקרים לדוגמה בהם הטילו מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות על נאשמות בנסיבות דומות. עוד טוענת המבקשת, כי טעה בית המשפט המחוזי ביישום תיקון 113 לחוק, כאשר קבע כי מתחם הענישה אינו ראוי אך לא קבע מתחם חדש. לשיטת המבקשת, במצב דברים זה קיים הכרח לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבל את גזר דינו המנומק של בית משפט השלום. לבסוף טוענת המבקשת, כי מתעורר חשש לעיוות דין בעצם הפרדתה מילדיה. לעמדתה, היעדרותה מביתה יהווה פגיעה אנושה בילדיה, עובדה אשר בית המשפט המחוזי התעלם ממנה. המבקשת מציינת כי אין מחלוקת על כך שניתוק ילדים מהדמות העיקרית המטפלת בהם מוביל לנזק בלתי הפיך עבורם. המבקשת סבורה כי מכלול נסיבותיה האישיות: הודאתה; השפל הכלכלי בו היא מצויה; והשפל הנפשי אליו הגיעה, לא קיבלו משקל מספק והם מצדיקים הקלה בעונשה.

דיון והכרעה

8. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) (13.7.1982) (להלן: חניון חיפה)). לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, אני סבור כי אין מקום להתערב בהם. מהעיון עולה כי מכלול טענותיה של המבקשת נוגעות לעניינה הפרטני בלבד, ואינן מעוררות כל סוגיה כללית חדשה.
9. אכן, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובכללן במקרים בהם פער בענישה הינו חריג בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, ייתכן כי הערכאה השלישית תמצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה. עם זאת, איני סבור כי בענייננו מדובר בפער כה משמעותי וחריג. צדק בית המשפט המחוזי כשעמד על חומרת נסיבות המקרה. המבקשת ביצעה סדרת עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים משך תקופה ארוכה, כל זאת בתחכום ובשיטתיות ואף בערמומיות כלפי האנשים שכביכול להם היא עזרה. ניכר כי המבקשת חטאה במעשיה מכל הכיוונים, ובשום שלב היא לא הרהרה או תהתה אם עליה להפסיק. מדובר בעבירות מחפירות, הפוגעות באמון הציבור ומערערות את סדרי השלטון.
10. כמו כן, הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי התייחסו מפורשות לכלל הנסיבות בעניין המבקשת, גם על המשקל שניתן לנסיבות לקולה ובפרט לבנה ולילדיה הזקוקים לה, ולכן איני מקבל את טענתה כי נסיבותיה האישיות לא נלקחו בחשבון. אכן, קשה היא המחשבה כי המאסר עלול לפרק את התא המשפחתי של המבקשת, וכנראה להסב נזק לילדיה, אך במכלול נסיבות המקרה, האינטרס הציבורי גובר, ולמבקשת אין אלא להלין על עצמה כשבחרה לסכן את חיי משפחתה בדרך של עבירה על החוק.  
11. לסיום, לא מצאתי סטייה כלשהי, ודאי שלא קיצונית, בעונש שנגזר על המבקשת, ועל כן איני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. קל וחומר, משהעונש שהוטל עליה אף לאחר ההחמרה, מצוי בטווח אשר הוסכם במסגרת הסדר הטיעון. מעבר לצורך יצוין, כי איני מקבל את טענת המבקשת שיש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי משהוא לא קבע מחתם ענישה חדש. כל שנקבע בבית המשפט המחוזי הוא שמתחם העונש יכול היה להיות חמור יותר, אך בנסיבות המקרה, בהן נקבע טווח ענישה מוסכם, די בכך שהעונש יוטל ברף הגבוה של המתחם, ואין צורך בקביעת מתחם ענישה חדש.
12. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזה.

           ניתנה היום, ‏א' בתמוז התשע"ה (‏18.6.2015).