רע"פ 3292-15 לחיאני נ' מדינת ישראל

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.          בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.4.2015 (הנשיאה ד' ברלינר, סגן הנשיאה ג' קרא והשופטת א' נחליאלי-חיאט) בעפ"ג 34767-11-14, בו התקבל ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא – כתארו אז – ד' שגיא) מיום 30.9.14, בת"פ 2906-10-13, והוטל על המערער גזר דין הכולל שמונה חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח, חלף שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; זאת, בנוסף למאסר על תנאי וקנס, והכל בגין שלוש עבירות של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שנעברו בתפקידו כראש עיריית בת-ים, כפי שיפורט.

  רקע והליכים קודמים

ב.          נגד המבקש, אשר כיהן כראש עיריית בת-ים החל משנת 2003, הוגש ביום 1.10.13 כתב אישום בגין ארבעה אישומים, הכוללים בין היתר עבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, התקשרות אסורה בחוזה, ועוד. ביום 8.5.14, הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו הסדר טיעון, ומכוחו כתב אישום מתוקן בגין שלוש עבירות של הפרת אמונים בהן הודה המבקש. אשר לעונש, הוסכם בין הצדדים כי המדינה תטען לעונש של 12 חודשים, ואילו המבקש לא יוגבל בטענותיו לעניין זה. על פי כתב האישום המתוקן, בין השנים 2003-1991 עסק המבקש ביזמות וקבלנות בניין בעיר בת-ים באמצעות חברת "אלשב - חברה לבניין ולהשקעות בע"מ" וחברת "א.י.ש.מ - חברה להשקעות ולבניה בע"מ". בטרם בחירתו לראשות העיר, נקלעו החברות לקשיים כלכליים, וצברו חובות של עשרות מיליוני שקלים לבנק המזרחי ולבנק הפועלים, חובות להם ערבו המבקש ורעייתו אישית. בסמוך להיבחרו לראשות העיר, ונוכח החובות הכבדים, ערכו המבקש ורעייתו הסכמים אל מול הבנקים, לתשלום כספים בגובה של כעשרה מיליון שקלים (בנוסף להתחייבות למימוש נכסים משועבדים). בהתאם להסכמים, התחייבו השניים להשיב כספים בלוח זמנים קבוע, כאשר ככל שלא יעמדו במועדים, יבוטלו ההסכמים וימומשו נכסיהם האישיים.

א.          על פי כתב האישום המתוקן, כדי לעמוד בתשלום החובות במועד, ולאחר בחירתו לראשות העיר בת-ים, פעל המבקש להשגת מקורות מימון מגורמים שונים בעיר, תוך נטילת הלוואות אשר העמידו אותו ואחרים בניגוד עניינים חריף ומתמשך, בין חובותיו כראש עיר לבין ענייניו הפרטיים. להלן יפורטו בקצרה שלוש הפרשות שבבסיס כתב האישום המתוקן:

ב.          במסגרת הפרשה הראשונה, פנה אחיו של המבקש, מר אברהם לחיאני, בשמו של המבקש, אל מר אבנר קריאף ומר עובד דוד חי בבקשה להלוואה בסך 700,000₪. מר קריאף ומר דוד חי, הם מקימי חברת "הדוד קרי בתי קפה ומסעדנות בע"מ", אשר הפעילה החל משנת 2005 את בית הקפה "קפה ג'ו" בבת-ים במבנה המצוי בבעלות חברת אלשב (שכאמור הייתה בבעלות המבקש ונקלעה לקשיים כלכליים). יצוין, כי לשלושה – אברהם לחיאני, אבנר קריאף ועובד דוד חי – היו עסקים נוספים בבת-ים ולכן נזקקו להיתרים שונים מאת העירייה להפעלת עסקיהם. מר קריאף ומר דוד חי, נענו לבקשת אברהם לחיאני למתן ההלוואה, ויחד עם רעייתו נטלו הלוואה מבנק לאומי ורכשו שיק בנקאי שהוסב לפקודת המבקש. עם מתן השיק הופקד בחשבון חברת אלשב סכום של 139,500₪ בהוראת המבקש, לכיסוי החובות להם היה ערב. הסכם הלוואה מול מר קריאף ומר דוד חי לא נחתם מעולם, לא סוכמה ריבית ולא נקבע מועד מדויק להשבת הכספים. המבקש השיב לשניים 300,000₪ בלבד מתוך 700,000₪; האחרונים לא דרשו את השבת יתרת הסכום, והמבקש ידע כי יזדקקו להחלטותיו כראש עיר. בהתאם, ניתנו במשך השנים הקלות והיתרי בניה חריגים למבנה בו פעל "קפה ג'ו". באמצעות אלה, גם הושבח הנכס, השייך כאמור לחברת אלשב. באופן זה, פעל המבקש בניגוד עניינים בין חובותיו כראש העיר לבין האינטרסים שלו כאיש עסקים פרטי, תוך שביכר את צרכיו האישיים על פני חובותיו כנבחר ציבור העומד בראשה של עיר.

ג.           במסגרת הפרשה השניה, נתן מר עזרא דוש, בעליה של "סופר דוש" – רשת מרכולים בעיר בת-ים – שיק בסך 200,000₪ למבקש לכיסוי חובותיה של חברת אלשב. גם במקרה זה, ניתן הסכום לבקשת המבקש, אולם לא נחתם הסכם הלוואה, לא סוכמה ריבית ולא נקבעו ערבים או מועד פירעון. מתוך הסכום האמור, השיב המבקש סך 135,000₪ בלבד, ומר דוש לא דרש את יתרת הסכום. זאת, בידיעה משותפת של הצדדים כי במהלך העסקים הרגיל יזדקק מר דוש להחלטותיו של ראש העיר. ואכן, חרף תלונות חוזרות ונשנות מצד תושבי העיר, אשר דרשו מעיריית בת-ים לאכוף את חוקי העסקים נגד מרכולו של דוש ולסלק מפגעים אשר יצר, לא פעלה העיריה לאכיפתו של צו הפסקת עבודה שהוצא, לא הוצאו צוי הריסה ולא הוגשו כתבי אישום כנגד הפרות בניה של חברת סופר דוש בבת-ים, אדרבה, החל משנת 2004 החל סופר דוש לשמש כספק של עיריית בת-ים והתאגידים שבשליטתה, ובמהלך השנים אושרו על ידי המבקש בקשות שונות אשר הוגשו על ידי עסקיו של מר דוש. כך, פעל המבקש בניגוד עניינים ופגע בטוהר המידות של עובדי ציבור, באמון הציבור בעובדי הציבור, ובתקינות פעולות המינהל.

ד.          במסגרת הפרשה השלישית, ניצל המבקש את מעמדו כראש העיר והביא  עובדים אשר תנאי העסקתם תלויים בו באופן ישיר, ללקיחת הלוואות שישמשו לכיסוי חובותיו האישיים. המבקש פנה לשורת עובדים בכירים בעיריית בת-ים, בבקשה כי יטלו הלוואות בגובה 50,000₪ כל אחד, ויעבירו אליו את הכספים שיקבלו. המבקש העמיד את עצמו ואת עובדיו בניגוד עניינים מתמשך, תוך מודעות ברורה לכפיפותם אליו ולאי יכולתם לדחות את בקשתו. במסגרת פרשה זו קיבל המבקש כספים בגובה של 440,000₪ מתשעה עובדים בעירייה, והסכום הופקד לחשבון חברת אלשב.

ה.          במסגרת הסדר הטיעון הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן, וביום 8.5.14 הורשע בשלוש עבירות של הפרת אמונים, תוך הסדר טיעון כאמור.

ו.           דיון בטיעונים לעונש התקיים בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו ביום 10.7.14. במהלך הדיון נשמעו שורה ארוכה של עדי אופי, אשר העידו לטובת המבקש בגין פעילותו הציבורית והחברתית, וכן אמר המבקש עצמו דברו. בנוסף, הוגשו לבית המשפט מכתבים רבים מאת ראשי ערים, אנשי רוח, בעלי תפקידים ציבוריים ועוד, בשבחו של המבקש.

  גזר הדין של בית משפט השלום

ז.           ביום 30.9.15 ניתן גזר הדין בעניינו של המבקש. בית משפט השלום קבע כי המבקש פעל בניגוד עניינים משמעותי שנבע מרצונו לקדם את ענייניו האישיים. כן נקבע כי פעולותיו פגעו בשלושת הערכים המוגנים בעבירת הפרת אמונים: אמון הציבור בעובדי הציבור; טוהר המידות של עובדי הציבור; ותקינות פעולות המינהל, וכי המבקש, אשר יזם את ביצוע העבירות, ניצל לרעה את כוחו ומעמדו. לשיקולים אלה, כך נקבע, יש ליתן משקל מוגבר לחומרה בעת קביעת מתחם הענישה. עם זאת, נקבע כי על פי הפסיקה, העבירות אינן מחייבות כי הרף התחתון של מתחם הענישה יעמוד על עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח. בהתאם, לכל אחד משלושת האישומים נקבע במתחם הענישה רף תחתון של מאסר למשך מספר חודשים, אף לתקופה שניתן לרצותה בדרך של עבודות שירות, קרי עד שישה חודשים. הרף העליון באישום הראשון הועמד על 14 חודשי מאסר; באישום השני – על 12 חודשי מאסר; ובאישום השלישי – על 13 חודשי מאסר. כן נקבע, כי יושת עונש כולל בגין שלוש העבירות.

ח.          לצורך גזירת העונש במסגרת המתחם שנקבע, נתן בית המשפט משקל מקל למספר נסיבות: (א) נטילת האחריות מצד המבקש לביצוע העבירות; (ב) העובדה  שהעבירות בוצעו בתקופה קצרה ותחומה; (ג) נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות תרומתו לחברה; (ד) התנהגות רשויות אכיפת החוק בעת מעצרו; (ה) הקלון והדחת המבקש למשך שנים מן השירות הציבורי.

ט.          להודאתו של המבקש ניתן משקל משמעותי. בית המשפט העיר כי "הפסיקה ידעה מקרים רבים בהם עובדי ציבור הורשעו בעבירות חמורות וסירבו להכיר בעובדה כי מעשיהם מצדיקים הטלת קלון... בתי המשפט צריכים לשדר מסר ברור, לפיו קבלת האחריות והרכנת הראש היא בעלת משמעות של ממש, ולא רק נוכח ההיבט של חסכון בזמן ציבורי, אלא בעיקר נוכח המשמעויות הרחבות יותר, ומכאן- שההקלה לה צריך לזכות נאשם 2 היא הקלה משמעותית"(סעיף 94 לגזר הדין, ההדגשה במקור). עוד נקבע, כי ציר הזמן מלמד כי אין מדובר באדם שסיגל לעצמו דפוסים של שחיתות ציבורית במהלך כהונתו רבת השנים. זאת – נוכח העובדה שאירועי כתב האישום אירעו בשנים 2005-2004 בלבד, ולא היו לדפוס חוזר לאורך שנות כהונתו לאחר מכן. באשר לנתוניו האישיים של המבקש, ובפרט עדויות האופי והמכתבים הרבים אשר הוגשו בשבחו, העניק להם בית המשפט משקל תוך הבחנה בין תרומתו של המבקש לחברה במסגרת תפקידו כראש עיר, ובין תרומתו כאדם פרטי ולא כבעל תפקיד. נקבע כי תרומתו במסגרת תפקידו לא תהוה שיקול, שכן זו ציפיית הציבור מכל ראש עיריה, אולם פעילותו כאדם פרטי תשמש כשיקול מקל, שכן "מעשים טובים שעושה אדם במהלך חייו, אינם נמחקים במחי יד רק לטובת העברת מסר מרתיע לכלל הציבור. מעשים טובים מלמדים על אופיו של אדם, ואף אם כשל אותו אדם ביום מן הימים, יש לראות מעשים טובים אלה כחלק לגיטימי משיקולי הענישה" (סעיף 99 לגזר הדין). עוד נקבע, כי התנהגותן של רשויות אכיפת החוק בעת מעצרו של המבקש – מעצר מתוקשר בשש בבוקר בביתו – עולה כדי כשל משמעותי של הרשויות, שיש להעניק לו משקל לקולה בעת גזירת הדין.