רע"פ 3062/15 עמרני נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' בן-יוסף), בעפ"ת 4289-04-15, מיום 16.4.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' פרי) (להלן: בית המשפט לתעבורה), בת"ד 4500-08-13, מיום 2.9.2014.

2. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות, אשר הושת על המבקש, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור. בהחלטתי מיום 4.5.2015, נעתרתי לבקשה והוריתי על עיכוב ביצוע העונש.

רקע והליכים קודמים

3. נגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר מעובדותיו עולה, כי ביום 2.9.2012, בסמוך לשעה 19:50, הוא נהג בג'יפ מסוג טויוטה ברחוב עזרא בעיר בני ברק, בכיוון הצומת של רחוב זה עם רחוב חידושי הרי"מ. בסמוך לצומת, מסומן לרוחב הכביש מעבר חציה להולכי רגל. אותה עת חצתה הולכת רגל קטינה (ילידת שנת 2001) במעבר החצייה (להלן: הולכת הרגל). נטען בכתב האישום, כי מאחר שהמבקש נהג בקלות ראש; לא מיקד מלוא תשומת ליבו בדרך; לא האט מהירות נסיעתו לכדי עצירה; ולא איפשר להולכת הרגל לחצות בבטחה את הכביש, המבקש פגע בהולכת הרגל (להלן: התאונה), וגרם לה חבלה של ממש (שבר בצוואר הירך משמאל; שבר ברמוס פוביס משמאל; ופגיעה מוחית ודמם בקרן אחורית בחדר שמאל). עקב כך, נזקקה הולכת הרגל לניתוחים רבים וטיפול שיקומי ארוך. כתב האישום ייחס, אפוא, למבקש את העבירות הבאות: אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה, לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בצירוף עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; ואי האטה לפני מעבר חצייה, לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה.

4. המבקש כפר בעבירות שיוחסו לו, והורשע, ביום 2.9.2014, לאחר משפט הוכחות. בהכרעת דינו, ציין בית המשפט לתעבורה, כי יריעת המחלוקת נעוצה בשאלה האם התאונה היתה בלתי נמנעת, כטענת המבקש, או שמא ניתן היה למונעה, כטענת המשיבה. בהקשר לכך, קבע בית המשפט לתעבורה, כי הוכחו בפניו הממצאים העובדתיים הבאים: מקום התאונה, ומיקום מעבר החצייה היו מוכרים למבקש; המבקש נהג את רכבו במהירות של 40 עד 50 קמ"ש; הולכת הרגל חצתה את מעבר החצייה בריצה; וקיים מסתור בדמות חומת ישיבה מן המקום שממנו החלה הולכת הרגל בחצייתה. בהתייחס לגרסתו של המבקש בעדותו בבית המשפט, ציין בית המשפט לתעבורה, כי גרסה זו "מעלה בי תמיהות", וכי היא "משתנה ומתפתחת". לאחר זאת נקבע, כי המבקש "הבחין בהולכת הרגל על המדרכה, נסע במהירות של 50-40 קמ"ש, החל להאט ובלם בשלב מאוחר מדי". בית המשפט לתעבורה נתן את דעתו לכך שהולכת הרגל חצתה את מעבר החצייה בריצה, אך קבע כי על הנהג חלה "חובת זהירות מוגברת" ביחס להולכי הרגל, וכי עליו "לתור אחר הולכי הרגל, להאט מהירותו, למהירות שהינה סבירה לפי מצב הכביש ותנאי הדרך ואף לעצור את רכבו". תוך הישענות על ניסוי שדה ראייה בזירת התאונה, אותו ערך בוחן משטרתי עם המבקש; ועל הממצא שנקבע, לפיו המבקש הכיר את המקום ואת מעבר החצייה, קבע בית המשפט לתעבורה, כי "היה [על המבקש] להאט לפני המעבר עד כדי עצירה, שכן הולכי רגל 'מוסתרים' עלולים להגיע אל המעבר ולחצותו, כפי שאכן ארע"; וכי היה עליו "לצפות גם אפשרות להתרשלות מצד קבוצת אוכלוסיה ממוקדת, כגון ילדים". על יסוד נימוקים אלו, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

5. בגזר דין, מיום 27.1.2015, אשר עודכן בגזר דין משלים, מיום 8.3.2015, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות; פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 3 שנים, בניכוי 60 ימי הפסילה המינהלית, אותה ריצה המבקש; פסילת רשיון נהיגה על תנאי לתקופה של 6 חודשים, למשך 3 שנים; מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים, עבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש לאדם, או נהיגה בזמן פסילה; ופיצוי למשפחת הולכת הרגל בסך 7,500 ₪.

6. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה. נקבע, בהקשר זה, כי "הכרעת דינו של [בית המשפט לתעבורה] מבוססת על הדין הנוהג נכונה, ואין ערכאת הערעור יכולה להתערב בה". בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנתו של בית המשפט לתעבורה, לפיה היה על המבקש לצפות את האפשרות, כי ילדים יחצו את מעבר החציה בריצה, ומשלא עשה כן "הרי הוא התרשל והתרשל ברמה גבוהה".