רע"פ 2406/16, א.י. נ' מדינת ישראל

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל – נשיא, ז' בוסתן, ו-ד"ר ש' בורנשטין), ב-עפ"ג 22300-11-15, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום (כב' השופט א' נוריאלי) ב-ת"פ 47022-05-14.

להלן אביא הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

רקע והליכים קודמים

2. בית משפט השלום הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות הבאות: החזקת נשק (עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), והחזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית (עבירה לפי סעיף 7(א) + 7(ג)  לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973(להלן: פקודת הסמים)).

3. על פי עובדות כתב האישום, עובר לתאריך 12.05.2014, המבקש החזיק מטען חבלה אלחוטי מאולתר שבכוחו להמית אדם, במחסן הצמוד למשרדו, הנמצא מתחת ליציע של אולם ספורט, אשר שימש, בין היתר, את ילדי חטיבות בתי הספר הסמוכים לו, וכן ילדים רבים המשתתפים בחוגי ספורט שמפעילה עיריית פתח-תקווה. על פי המתואר בכתב האישום, המטען כלל מערכת הפעלה מרחוק על-ידי מקלט ומשדר אוטומטי. עוד עולה מכתב האישום, כי באותו מועד, ובסמוך למטען, המבקש החזיק שקית ובה סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל של 7.59 גרם, וכן החזיק במכנסיו, בעת מעצרו בתאריך 13.05.2014, סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל של 0.39 גרם.

4. במסגרת גזר הדין בית משפט השלום הנכבד השית על המבקש את העונשים הבאים: 4 שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו בין התאריכים: 13.05.2014- 17.07.2014), 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש כל עבירת נשק, 4 חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים, לבל יעבור המבקש עבירה לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים), וקנס בסך 3,000 ש"ח, או 20 ימי מאסר תמורתו.

5. המבקש הגיש ערעור כנגד גזר הדין – לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובמסגרתו עתר גם להוספת ראיה (חוות דעת מומחה חבלה לפיה ספק אם ההתקן, מושא כתב האישום, מהווה מטען חבלה העונה להגדרת המונח "נשק" כאמור בסעיף 144 לחוק העונשין), שיש בה, לשיטתו, כדי להביא לזיכויו ולמצער להקל בעונשו. בהקשר זה נטען כי קבלת הראיה תוכיח את היעדר היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של החזקת נשק, בשים לב לכך שהמבקש לא ידע, לטענתו, כי מדובר במטען חבלה. בנוסף, נטען כי הסיבה לכך שהראיה לא הוגשה טרם הכרעת הדין, נבעה מכשל בייצוג על ידי בא-כוחו הקודם.

6. במסגרת פסק הדין בערעור – בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הבקשה להוספת ראיה, בקובעו כדלקמן:

"אין בחוות דעת המומחה מטעם ההגנה, שקבלתה כראייה נוספת היא נושא הבקשה, כדי לסייע בהגנתו של המערער כפי שהועלתה בתגובת המערער לכתב האישום ובעדותו בבית משפט קמא. כך גם אין בחוות הדעת הנ"ל כדי לסייע להגנתו של המערער בכל הקשור להיעדר מודעותו לטיבו של החפץ ולהיותו מטען חבלה שכן גם טענה זו לא נטענה בתגובת המערער לכתב האישום" (בעמ' 7 לפסק הדין).