רע"פ 2394/15 ניסים כהן נ' מדינת ישראל

          להלן יובאו, בקצרה, הנתונים הרלבנטיים להכרעה בעניין. 

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים: מ' פינקלשטיין (סג"נ), ד"ר ש' בורנשטיין, מ' ברק) מתאריך 08.03.2015 ב-ע"פ 46421-12-14, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה מרכז (כב' השופטת ל' שלזינגר שמאי) מתאריך 11.11.2014 ב-ת"ד 10-12-12.

         לצד הבקשה הנ"ל הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש.

הרקע לבקשה והשתלשלות ההליכים

2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של אי ציות לאור אדום ברמזור (עבירה לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961) ושל גרימת מוות בנהיגה רשלנית (עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]).

3. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן – בתאריך 02.09.2012 המבקש נהג ברכב מסוג מונית מרצדס בכביש 44 מכיוון רמלה לכיוון תל אביב, כאשר בהגיעו לצומת ניר צבי (להלן: הצומת) הוא החל לפנות שמאלה, בזמן שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. באותה שעה נהג על אותו הכביש ע. ש.(להלן – ע.) ברכב פרטי מסוג רנו, מכיוון תל אביב לכיוון רמלה, כאשר במושב הקדמי לצידו ישב אביו ח.ש.ז"ל (להלן: המנוח). ע. הגיע לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור ירוק, והוא החל בחציית הצומת. במהלך חציית הצומת פגעה חזית רכבו של ע. בדופן הימני של רכבו של המבקש, שטרם השלים את פנייתו שמאלה, כמתואר לעיל (להלן: התאונה).

4. כתוצאה מהתאונה המנוח נפגע ופונה באמבולנס לבית החולים, כשהוא סובל משברים רבים. בהמשך חלה התדרדרות במצבו של המנוח והוא הורדם והונשם, הועבר למחלקה לטיפול נמרץ, ושם, לאחר ניסיונות החייאה, שלא צלחו – נקבע מותו בתאריך 04.09.2012, יומיים לאחר התאונה.

5. המבקש הודה באחריותו לקרות התאונה, אך כפר בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה למות המנוח. המבקש טען כי לא הוכח שהתאונה היא שגרמה למותו של המנוח, וכי יתכן שהמנוח מת מאחת מבין המחלות שמהן הוא סבל עובר לתאונה.

6. בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו במסגרת כתב האישום המתוקן. בית המשפט הנכבד התייחס במסגרת הכרעת הדין לכך שלא בוצעה נתיחה של גופת המנוח לאחר המוות (וזאת בעקבות טעות שנפלה בבית החולים, שלא הודיע למשטרה על דבר פטירתו של המנוח, ועל כן הגופה שוחררה לקבורה, מבלי שבוצעה נתיחה כאמור). בית המשפט סבר כי על אף המחדל הנ"ל, די בראיות שהובאו מצד המשיבה, כדי להוביל למסקנה שקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח. בהקשר זה בית המשפט התבסס בעיקר על חוות דעתם של ד"ר גיפס ו-ד"ר קריספין, מהמכון לרפואה משפטית, אשר גרסו כי קיים קשר סיבתי כאמור, והעדיף אותה על פני האמור במכתב שהובא מטעם ההגנה, שנכתב על ידי ד"ר פורמן, אף היא מומחית ברפואה משפטית, שבו נכתב כי לאור מחלות הרקע שמהן סבל המנוח – לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות. מכתבה של ד"ר פורמן לא נוסח כחוות דעת, והיא אף לא הובאה להעיד.