רע"פ 2393/15 דיאמימון 2000 (1987) בע"מ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעפ"א 9306-07-13 (כב' השופטת ש' בן שלמה), מיום 1.3.2015, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה, בחע"מ 4165-08 (כב' השופטת הבכירה א' טלמור), מיום 2.5.2013.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיפים 210 ו - 253 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). מכתב האישום שהוגש נגש המבקשים עולה, כי ביום 17.6.2001 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את המבקשת 1, בבניה ללא היתר של מבנה בשטח של 137.8 מ"ר, ומבנה סמוך נוסף, בשטח של 12 מ"ר. מדובר במבנים שנבנו בצמוד לבניין קיים, ללא היתר, ברחוב גד מכנס בנתניה. נוכח האמור, הורה בית המשפט לעניינים מקומיים למבקשים להרוס את הבניה, ולהתאימה להיתר הקיים, וזאת עד ליום 17.6.2003 (עמ"ק 870/96, מיום 17.6.2001). בביקורת שנערכה במקרקעין, ביום 22.1.2008, נמצא כי המבנים עדיין עומדים על תילם, מבלי שהוצא בגינם היתר בניה מתאים.

3. ביום 20.3.2013, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את המבקשים בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום, בקובעו כי: "אחריותו של נאשם 2 [המבקש 2] לביצוע העבירה נובעת מעצם היותו נושא משרה, מנהל פעיל בנאשמת 1 [מבקשת 1] [...] הוכחו בפני העובדות המפורטות בכתב האישום ואני מרשיעה את הנאשמים [המבקשים] בעבירות כתב האישום לפי סעיפי האישום המיוחסים להם".

4. עוד טרם שניתן גזר הדין, הגישו המבקשים בקשה להגשת ראיות חדשות ולביטול הרשעתם. המבקשים טענו כי יש בעדויות החדשות שבידיהם כדי "להפוך את הקערה על פיה ולזכותם". ביום 2.5.2013, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה, בציינו כי: "הנאשמים [המבקשים] היו מיוצגים כל העת על-ידי עורך דין מטעמם, זכויותיהם נשמרו כדין, הוצג לבית המשפט מלוא חומר הראיות במהלך התקופה הממושכת שבה התנהלו הדיונים בתיק זה [...]אין ולא מצאתי כל מקום לביטול הכרעת הדין מיום 20.3.2013 ולהבאת ראיות נוספות".

           ביום 21.5.2013, גזר בית המשפט לעניינים מקומיים את עונשם של המבקשים. על המבקש 2, הוטלו 3 חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים, לבל יעבור עבירה שעניינה אי קיום צו בית משפט; קנס בסך של 25,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו; והתחייבות בסך 25,000 ₪, למשך שנתיים, להימנע מלעבור כל עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה, לרבות עבירה שעניינה אי קיום צו בית משפט.  על המבקשת 1, הוטל קנס בסך של 35,000 ₪; והתחייבות בסך 50,000 ₪, למשך שנתיים, להימנע מלעבור כל עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, לרבות עבירה שעניינה אי קיום צו בית משפט.

5. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ובין היתר, גם על ההחלטה לדחות את בקשתם להוספת ראיות בתיק.  ביום 1.3.2015, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים על שני חלקיו, הן לעניין הכרעת הדין, והן לעניין גזר הדין. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי: "אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא שלא לאפשר הוספת ראיות לאחר מתן הכרעת הדין. את הראיות שביקשו המערערים [המבקשים] להוסיף, ניתן היה להגיש במסגרת פרשת ההגנה, עת היו מיוצגים על-ידי עו"ד חימי".

הבקשה לרשות ערעור

6. בבקשה שלפניי, חוזרים המבקשים על טענותיהם כלפי החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, שלא להיעתר לבקשה להגשת ראיות נוספות. נטען, בהקשר זה, כי ההחלטה דנן עולה כדי אי-צדק ועיוות דין כלפי המבקשים, ומצדיקה, בנסיבות העניין, מתן רשות ערעור.