רע"פ 2136/15 פלוני נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: ר יעקובי; ב' גרינברגר; ר' וינוגרד), בעפ"ג 18974-12-14, מיום 19.1.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לנוער בירושלים (כב' השופטת א' מולד) (להלן: בית המשפט לנוער), בת"פ 16948-05-13, מיום 26.10.2014.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש הורשע, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). מכתב האישום המתוקן, אשר הוגש נגד המבקש, עולה כי ביום 24.2.2012, תקף המבקש מתנדבת ושוטר (להלן: השוטרים), באמצעות דחיפה, בעיטה ואגרופים, עת שאלה נקראו להפריד בין נצים, בקטטה אשר פרצה בכיכר החתולות בירושלים. בתגובה לכך, עצרו השוטרים את המבקש, אזקו אותו, והושיבו אותו בניידת המשטרה. לאחר זאת, התקהלו סביב הניידת כעשרה קטינים והחלו לבעוט בה, תוך שהם מנסים לפתוח את דלתות הניידת, לצורך הוצאת המבקש הימנה. משנפתחה דלת הניידת הימנית האחורית, על-ידי אחד הקטינים, חמק המבקש החוצה מן הניידת והחל לנוס מהמקום, תוך שהוא אזוק. לאחר מרדף קצר, נתפס המבקש על-ידי השוטרים. במהלך האירוע נשא המבקש אולר בכליו.

3. בגזר דינו, נתן בית המשפט לנוער דעתו, לנסיבות העבירה החמורות, ולעובדה כי המבקש הודה במיוחס לו בכתב האישום, רק לאחר שנמסרה עדותם של מספר עדי תביעה. בית המשפט לנוער ציין, כי המבקש נטל אחריות חלקית בלבד על מעשיו, כעולה מתסקירי המבחן שהוגשו בעניינו. נוכח האמור, השית בית המשפט לנוער על המבקש, את העונשים הבאים: מאסר על תנאי בן 3 חודשים, למשך 24 חודשים, לבל יעבור המבקש עבירה של תקיפת שוטרים; ו-50 שעות שירות לתועלת הציבור.

4. המבקש לא השלים עם תוצאה זו, וערער לבית המשפט המחוזי בירושלים בטענה כי לא היה מקום להרשיעו בדין. בערעורו טען המבקש, כי בעת ביצוע העבירה הוא היה קטין, וכי חלפו למעלה משנתיים בין מועד ביצועה של העבירה, לבין הרשעתו על-ידי בית המשפט לנוער. עוד טען המבקש, כי ראוי ליתן משקל לעובדה כי הוא לא הסתבך בפלילים מאז האירוע האמור, כמו גם לנסיבות חייו הקשות.

5. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת העבירה שביצע המבקש, וציין כי זו "מקימה את האינטרס הציבורי בהרשעה, ולא נראה כי השיקולים שמנה [המבקש]בתמיכה להימנעות מהרשעה, יש בהם כדי לגבור על החומרה הטמונה בעבירה עצמה". עמדה זו תמך בית המשפט המחוזי, בכלל שלפיו הימנעות מהרשעה היא בגדר "חריג שבחריגים" (רע"פ 4919/13 יידרמן נ' מדינת ישראל (28.7.2013); רע"פ 2180/14 שמואלי נ' מדינת ישראל (24.4.2014)). לכך, הוסיף בית המשפט המחוזי את נטילת האחריות החלקית בלבד על-ידי המבקש. לאחר זאת, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, והותיר את הרשעתו של המבקש על כנה.

הבקשה לרשות ערעור

6. הבקשה לרשות ערעור המונחת לפניי נסובה, בעיקרה, על הטענה לפיה היותו של המבקש קטין בעת ביצוע העבירה, מצדיקה הימנעות מהרשעתו. לשיטתו של המבקש, מטרת שיקומו של הקטין, אמורה לעמוד בראש סדר העדיפויות של בית המשפט בעת גזירת עונשו. טענה זאת נתמכת, לעמדתו של המבקש, על-ידי סעיף 1א(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), לפיו, על נקיטת הליכים נגד קטין להיעשות, תוך "מתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה, ותקנת השבים". המבקש מדגיש, כי הכלל שלפיו הימנעות מהרשעה תתרחש במקרים חריגים במיוחד, אינו משקף נכונה את ההלכה בעניינם של קטינים. עוד טוען המבקש, כי נסיבות חייו אינן פשוטות, וחרף זאת, הוא השתלב בקורסים שונים, באמצעות ארגון הג'וינט בישראל, והוא עתיד להתגייס לצה"ל בקרוב. כחיזוק לעמדתו מוסיף המבקש, את המלצת שירות המבחן בעניינו, לפיה יש מקום להימנע מהרשעתו בדין.