רע"פ 1899/16 נפתלי צביגופט נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים [להלן: בית הדין לערעורים], מיום 31.1.2016 שבו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית הדין הצבאי המחוזי [להלן: בית הדין המחוזי], ביום 16.9.2015 וביום 14.10.2015, בהתאמה.  

2. כנגד המבקש, נגד בשירות קבע בדרגת רס"ב, הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות: נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ד(א), ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); וכן עבירה של התנהגות שאינה הולמת לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 [להלן: חוק השיפוט הצבאי].

3. כפי שנקבע בפסקי הדין של הערכאות השונות, ביום 31.1.2015, בשעה 00:53, נהג המבקש ברכב צבאי בעיר אשדוד, כשבמהלך נסיעתו נעצר על ידי מתנדבי משטרת ישראל לבדיקת שכרות. המבקש סירב לבצע בדיקת שכרות ואף הכשיל את הבדיקה מספר פעמים. משסירב המבקש לבצע את הבדיקה יצרו המתנדבים קשר עם שוטר משטרת ישראל, אשר ביקש מהם להביא את המבקש אליו. השוטר ביקש מהמבקש לבצע בדיקת שכרות, לאחר שהסביר והדגים לו כיצד לבצעה, אולם גם הפעם הכשיל המבקש את הבדיקות. לבסוף, ערך השוטר למבקש בדיקת מאפיינים בה הוא נכשל. הן השוטר הן המתנדבים העידו כי מהמבקש ומרכבו נדף ריח של אלכוהול. בהמשך הועבר המבקש להמשך טיפול במשטרה הצבאית. בגין מעשים אלה יוחסה למבקש עבירה של נהיגה בשכרות. בנוסף, ומשום שהמעשים המתוארים משקפים התנהגות שאינה הולמת את דרגתו ועמדתו של המבקש בצבא, יוחסה לו גם עבירה של התנהגות שאינה הולמת.

4. בבית הדין המחוזי כפר המבקש בכל העבירות שיוחסו לו. לטענת המבקש, הוא ציית לכל הוראות והנחיות מתנדבי משטרת ישראל והשוטר, ולכן אם הבדיקות לא צלחו אזי מדובר בבעיה באופן עריכת הבדיקה על ידי השוטרים או בתקלה במכשירים עצמם.

בית הדין המחוזי קבע כי גדר המחלוקת במקרה דנן מתמקד בשאלה "האם הנאשם הכשיל את בדיקות הנשיפה, באופן שביצען בצורה שלא אפשרה את בדיקת ריכוז האלכוהול בגופו, ובכך למעשה סירב לביצוע הבדיקה, ולכן מוחזק כמי שנהג שיכור" (סעיף 13 להכרעת הדין של בית הדין המחוזי). בית הדין המחוזי קבע כי גרסת המבקש, כפי שהשתקפה בדו"חות השוטרים, בגרסה שמסר במשטרה הצבאית, ובעדותו בבית הדין, היא "בלתי סבירה, משתנה ומתפתחת, לא הגיונית". עוד קבע בית הדין כי חלק ניכר מטענות המבקש אינן מבוססות ואינן נסמכות על תשתית ראייתית, ואף ציין כי מכשיר הינשוף הרלוונטי עבר ביקורת תקופתית ובדיקת כיול ביום האירוע ונמצא תקין. מנגד, בית הדין המחוזי התרשם לחיוב מעדויות התביעה, וקבע כי "גרסאות השוטרים נמצאו עקביות, סדורות ומשכנעות".

5. לפיכך, ביום 16.9.2015 הרשיע בית הדין המחוזי את המבקש בעבירה שעניינה נהיגה בשכרות ובעבירה שעניינה התנהגות בלתי הולמת. בגין העבירות שבהן הורשע הושתו על המבקש ביום 14.10.2015: 28 חודשי פסילת רישיון צבאי ואזרחי בפועל, בניכוי תקופת התליית רישיונו של המבקש מיום 31.1.2015; 6 חודשי פסילת רישיון נהיגה צבאי ואזרחי על תנאי, למשך 3 שנים החל מסיום הפסילה בפועל; 30 ימי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לגבי עבירות של נהיגה בשכרות או עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או סמים מסוכנים; וקנס כספי בסך 1,000 ₪ אשר ינוכה משכרו של המבקש. המבקש ערער לבית הדין לערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין.

6. בית הדין לערעורים דחה את ערעור המבקש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בית הדין קבע כי הוא לא שוכנע שבנסיבות המקרה קמה עילה להתערבותו בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית הדין המחוזי, המעוגנים היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו. לדידו של בית הדין, הסתירות עליהן הצביע המבקש בערעורו ביחס לעדויות השוטרים היו פריפריאליות למעשה העבירה, ולא היה בכוחן לפגוע במהימנות עיקר גרסתם של השוטרים שהעידו מטעם התביעה. לפיכך, אליבא דבית הדין לערעורים, הרשעת המבקש הייתה מבוססת כדבעי והוא אכן נהג בהיותו שיכור. באשר לעונש שהושת על המבקש, בית הדין גרס כי הוא מאוזן ואף קרוב לרף הענישה המינימאלי הקבוע בחוק, ולפיכך אין הצדקה להקל בו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.