רע"פ 1851/15 י.א גזיאל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל – נשיא, ז' בוסתן, ו-ש' בורנשטין) ב-עפ"ג 52519-12-14, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ש' זמיר) ב-ת"פ 5240-11-3. 

           אביא עתה את הנתונים הרלבנטיים להכרעה במכלול.

רקע עובדתי

2. נגד המבקשים הוגש, במסגרת הסדר טיעון, כתב אישום, שתוקן בשנית, שייחס להם את העבירות הבאות: עיסוק ללא רישיון (או היתר זמני), (עבירה לפי סעיפים 14 ו-4 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968(להלן: חוק רישוי עסקים), והפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות הקבועות בדין (עבירה לפי תקנות 2(1), 2(2), 2(3) ו-2(8) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998, בצירוף סעיפים 10א ו-14 לחוק רישוי עסקים.

3. מעובדות כתב האישום המתוקן בשנית שהוגש נגד המבקשים עולה כי המבקשים ניהלו תחנת מעבר פיראטית לאחסנה ואחזקת גורטאות וחלקי מתכת –בתחומי היישוב בן זכאי, בשטח חקלאי, זאת ללא רישיון עסק וללא התשתיות הנדרשות על פי דין למניעת פגיעה באיכות הסביבה (להלן: תחנת המעבר).

4. למען שלמות התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת כתב האישום, המשיבה עתרה (צ"א 35532-12-13, כב' השופט א' הימן) למתן צו סגירה שיפוטי לפי חוק רישוי עסקים ולהורות על סגירת תחנת המעברובית משפט השלום הנכבד קיבל את הבקשה והוציא צו להפסקה ולסגירת העסק. המבקשים סרבו להשלים עם ההחלטה הנ"ל, וערערו עליה לבית המשפט המחוזי הנכבד (ע"ח 39889-02-14, כב' השופטת נ' אהד). ואולם, נוכח הערות בית המשפט – המבקשים מחקו את הערעור, ובית המשפט המחוזי הנכבד הורה כי הפעלת צו הסגירה תיעשה בשלבים ובמועדים שונים, הכל כנקוב בהחלטה. 

3. בית משפט השלום הנכבד הרשיע את המבקשים, על פי הודאתם, בעקבות הסדר הטיעון, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום שתוקן בשנית, והשית עליהם את העונשים הבאים: על המבקשת, הוטל קנס בסך של 30,000 ש"ח,  ועל המבקש  הוטל קנס בסך של 15,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו, שלושה חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים, לבל יעבור את העבירות בהן הורשע, והתחייבות עצמית בסך של 150,000 ₪, למשך שנתיים, להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע.

6. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי הנכבד ערעור על קולת העונש, במסגרתו ביקשה להחמיר בעונשי המבקשים ככל שהם מתייחסים לגובה הקנסות. המשיבה הדגישה בערעורה, כי בית משפט השלום הנכבד לא העניק משקל מספיק לחומרת מעשיהם של המבקשים ולפגיעה באינטרס הציבורי, בשים לב לכך שמדובר בעבירות סביבתיות-כלכליות שבוצעו במשך מספר שנים.